היישובים

שמו של היישוב ניתן לו על שם הגבעה שעליה הוקם.
אל הגרעין המייסד הצטרפו בשנות ה- 20  –  גרעינים נוספים: חבורת פועלים, שעבדו במקומות שונים בארץ: בקסטינה  (באר-טוביה הישנה), בירושלים (קבוצת סתתים). קבוצת "דרומיה" שעבדו בפרדסים בנס-ציונה וחדרה ואח"כ בדגניה א'.  בשנות ה -30  הצטרפה חבורה מליטא ולטביה, יוצאי תנועת "גורדוניה". הגרעין האחרון הצטרף לגבע בסוף מלחמת העולם השניה והיה מורכב מיוצאי הונגריה. קבוצת גבע נודעת בכך שממנה יצאו הלהקות "הגבעטרון" ו"השיבולים". לרגל חגיגות השישים לקבוצה כתב דידי מנוסי, יליד המקום, את שירו "בת שישים" שהושר על ידי הגבעטרון.

המתיישבים הראשונים של כפר יחזקאל היו אנשי אחדות העבודה מבין חלוצי העלייה השנייה, שהגיעו לכפר לאחר שעבדו במושבות ובחוות חקלאיות ורכשו ניסיון חקלאי. הכפר היה מושב העובדים השני בישראל, והוקם כשלושה חדשים לאחר הראשון – נהלל. המבנה הכלכלי של המושב היה דומה לקיבוץ, אך שימר את התא המשפחתי. חלק מהמתיישבים הראשונים היו לפני כן ממגיני תל חי ומקימי הכפר חמארה בגליל העליון שפונה בעקבות התקפות ערבים מכיוון לבנון, שהייתה אז בשלטון צרפתי. המושב נוסד ב- 16 בדצמבר 1921, על אדמות עמק חרוד שנרכשו על ידי יהושע חנקין ממשפחת סורסוק הלבנונית.

     עליה לקרקע: היישוב הוקם בשנת 1949 כמושב עובדים או כפר עבודה על ידי עולים מתימן. בשנות ה-60 הפך ליישוב קהילתי.

• ניהול הישוב: ועד מקומי + ועד אגודה
• בתי אב: כ- 130
• אוכלוסיית הישוב: מעורבת ציבור חילוני/דתי, צעירים/ותיקים
• מוסדות ושירותים: קופת חולים בכפר-יחזקאל, מינימרקט, בית כנסת, שירותי דואר, שירותי תחבורה,  גני משחקים.

הקהילה בנורית, שמה דגש על קיימות וטיפוח חיי קהילה המשלבים מרכיבים תיירותיים, בו פועלים עסקים בתחומי חיים שונים.

כיום הישוב בהקמה – המתיישבים בשלבים שונים של בניית הבתים ולקראת אכלוס.

התושבים הראשונים עלו על הקרקע במקום במהלך המאה ה-19 והורכבו בעיקר מתושבי הכפר ערבונה. כמו כן, במקום קיים משק חקלאי פעיל ומשגשג אשר שמו יצא למרחוק מבחינת איכות וביקוש. אחד הגידולים המפורסמים בכפר הינו חממות המלפפונים הפועלות במקום. אדוארד רובינסון, חוקר מקרא אמריקאי אשר הינו אחד מחשובי חוקרי ארץ ישראל במאה ה-19, סיפר על המקום כבר בכתביו משנת 1858. ואכן, ההתיישבות עתיקת היומין בכפר נחשבת לגאוותם של התושבים המקומיים המשמרים מאז למעלה מ-150 שנה את המסורת מבית אבא. בכפר סנדלה מתגוררים כיום כ-1,500 תושבים. מדובר באחד היישובים הגדולים השייכים למועצה האזורית גלבוע. תושביו הינם מוסלמים במרביתם והם מתחנכים במוסדות הלימוד הפועלים בכפר וביישובים הערביים הסמוכים. המועצה האזורית גלבוע מסייעת לתושבי המקום מבחינת שיפור מוסדות הלימוד, שיפוצם ופעילויות חוץ פורמאליות לאחר בית הספר. השיוך למועצה האזורית גלבוע מסייע לתושבי הכפר להשתלב היטב בחברה הישראלית על עורקיה השונים. ואכן, תושבי המקום מקיימים חיים שיתופיים עם שכניהם היהודים (והערבים) במועצה האזורית. ילדי הכפר לוקחים חלק בפעילויות התרבותיות והחינוכיות אשר מארגנת המועצה האזורית.

המקום יושב לראשונה בתחילת המאה ה-18 על ידי תושבים מהכפר ברוקין שבשומרון. בהמשך ננטש הכפר, אך ההתיישבות בו חודשה בשנת 1918 – השנה הרשמית לעלייה לקרקע של הכפר.

ניהול הישוב: ועד מקומי + אגודת מים
בתי אב: כ- 800
אוכלוסיית הישוב: צעירים/ותיקים
מוסדות ושירותים: קופת חולים, מינימרקט, ספריה, מסגד, כנסיה, דואר, שירותי תחבורה, גני משחקים.

בשלב הראשון של הישוב התגוררו 45 המשפחות המייסדות במחנה זמני עד בניית מושב הקבע בשנת 1977 על ידי משרד השיכון.  במעבר לישוב הקבע קבלה כל משפחה קרקעות חקלאיות לעיבוד מהסוכנות היהודית ואמצעי יצור ועיבוד קרקע שונים.  תחילת פעילות המושב החלה בשיתופיות.  כל התוצרת החקלאית שווקה לתנובה, התשלומים נכנסו לקופה משותפת וממנה נתנו דמיי קיום לחברים ומגוון אמצעי יצור וכלים חקלאיים.  בשנת 1979 נקלט הגל השני של בני התענכים אשר כקודמם התמקמו במבנים זמניים עד להשלמת בתי הקבע.  במקביל החל להתפתח ענף הפרחים כענף החקלאי העיקרי של מגן שאול וחממות ורדים וגיפסנית רבות נבנו במושב. בשיא פריחתו היה מגן שאול למושב הגדול בארץ לגידול ורדים עם 220 דונמים!  לאחר קריסת ענף יצוא הפרחים בשנות ה 90 ננטשו מרבית חממות המושב והוסבו לגידולי תבלינים ירוקים, יצור חשמל סולרי כשמשקים ספורים עדיין ממשיכים לגדל פרחים.

בית-לחם הגלילית הוא מושב עובדים בשוליים הצפוניים של עמק יזרעאל, כ-6 ק"מ מזרחית לקרית טבעון, בתחום השיפוט של המועצה האזורית עמק יזרעאל.

היסטוריה

בית-לחם נזכרת לראשונה בתיאור גבולות שבט זבולון " …וישפוט אחריו את ישראל איבצן מבית לחם…" (ספר שופטים פרק יב' פסוק ח').

לפי עדויות היסטוריות התקיים במקום ישוב יהודי עד לאחר חורבן בית המקדש השני.

בשנת 1906 הוקמה בתוך יער אלוני תבור מושבה טמפלרית (הטמפלרים היו גרמנים נוצרים שהקימו בארץ מספר מושבות). הטמפלרים בנו את בתיהם בסגנון אדריכלי אירופי, שהתאפיין בבתי אבן, ופתחו מושבה חקלאית מודרנית. במהלך מלחמת העלום השניה, חלק מהתושבים שיתפו פעולה עם השלטון הנאצי , גורשו ע"י הבריטים לאוסטרליה ואחרוני הטמפלרים גורשו מהארץ באפריל 1948, ע"י כוחות ההגנה.

לאחר הקמת המדינה, יושבה בית לחם ע"י ארגון "החורש" (קבוצה של נערים ונערות שעלו ארצה במסגרת עליית הנוער, לפני פרוץ מלחמת העולם השניה, הוכשרו לעבודה חקלאית בנהלל והתיישבו בחוות שטוק). המתיישבים במקום תוגברו ע"י קבוצה מבני נהלל וחברי ארגון "ריקנאטי" מרמות נפתלי והקימו מושב עובדים.

בתוך תחומי המושב הוקם ביה"ס "אלון הגליל" אשר קיבל את שמו מעץ אלון עתיק שנמצא שסמוך אליו ולמדו בו תלמידים מהמושב וממושב אלוני אבא במשותף.

כיום

במושב 62 נחלות, כ-220 משפחות ו- 880 תושבים. במהלך השנים הקימו כ-60 בנים ממשיכים את ביתם במושב.

בשנת 1992 הוקמה הרחבה קהילתית ראשונה של תושבים שאינם חקלאים – כ-30 משפחות, והרחבה נוספת, של 13 משפחות, הוקמה בשנת 2000.

חלק מהמשפחות מתפרנסות עד היום מחקלאות (רפתות, לולים, זרעים, זיתים, ורדים וכו'), חלקן ממערכות חקלאיות טכנולוגיות וחלקן – מעסקים ותיירות.

במקום פועלים גני ילדים, מועדון נוער (תנועת בני המושבים), בית כנסת, מועדון ותיקים, צרכניה, בית עם ובית עלמין (המשותף למושב ומושב אלוני אבא).

בשנת 2006 הוקמה אנדרטה לזכר בני המשפחות של דור המייסדים, אשר נספו בשואה, המוצבת בחצר בית העם.

במקום מתנהלים חיי קהילה ותרבות מגוונים ומגובשים, תוך הקפדה על קליטת המתיישבים החדשים וציון החגים בשיתוף כלל תושבי המושב.

מקור שמו של המושב על שם אלכסנדר זייד שהקים אותו לראשונה בשנת 1926 ונרצח.

מקור שמו של הקיבוץ – האלונים הרבים בסביבה.