אחת הדמויות הבולטות במרכז הרפואי העמק בעפולה הוא ד"ר יואב תורג'מן, מנהל מערך הלב בעשור האחרון, שמאחוריו כבר וותק של 40 שנה בבית החולים. ד"ר תורג'מן נחשב לקונצנזוס בקרב הצוותים והמטופלים שלו, 'רופא של פעם' הם קוראים לו, בעיקר בשל מקצועיותו ואישיותו הנעימה, כזו שרואה את החולים בגובה העיניים. לא מוגזם יהיה לומר כי אלפי חולים ברחבי העמקים חבים לו את חייהם – אחרי שביצע בהם בהצלחה פרוצדורות רפואיות מורכבות. בימים אלו, בצניעות הכל כך מאפיינת אותו יורד אט אט ובזהירות ד"ר תורג'מן מ'הבמה המרכזית' ודואג לדרג המקצועי הבא – בפעילות המחלקה החשובה בהעמק.
הוא בן 67, יליד טבריה, העיר בה הוא גדל וצמח. בעשור האחרון הוא מתגורר במגורי הצוות של 'העמק', קרוב למחלקה שהפכה לא מכבר לבית עבורו 24/7, 365 ימים בשנה והכי חשוב, קרוב למטופלים שלו- שכל כך מרכזיים בחייו. למרכז הרפואי הוא הגיע כאמור לפני 40 שנה, לאחר שסיים את לימודיו. "התחלתי את דרכי בהעמק יחד עם קבוצת חברים סטודנטים מהלימודים שהגיעה לעשות סטאז' כקבוצה אחת, ואני החלטתי להישאר. לאורך הזמן כמובן יצאתי להשתלמויות, אבל מבחינתי הבית תמיד היה העמק".
"אני מכור למטופלים, לחולים שלי תושבי האזור, ולצרכים שלהם. זו הסיבה שנשארתי פה כל כך הרבה שנים".
"בכדי לעשות רפואה טובה צריך להבין היטב את התהליך באמצעים מינימליסטיים, זה מה שמבדיל בעיניי בין רופא טוב ואיכותי לאדם ש'נפל' והגיע במקרה למקצוע"
בתקופה הקרובה, עד לפרישתו הצפויה, נשאר ד"ר תורג'מן לסייע לפיתוח המערך הקרדיולוגי והצעדתו להישגים חדשים ויסייע ביחידת הצנתורים. "צריך לזכור שביחידת הצנתורים, אנחנו נותנים שירותים לאורך כל היום והלילה, בשישי ושבת, ביום כיפור וכל חג אחר. אנו חייבים להיות תמיד זמינים עבור מי שצריך. בפרספקטיבה לאחור – ברור לי שעברנו כברת דרך. בתחילת דרכי בבית החולים היו רק שתי מחלקות פנימיות, חלק ניכר מהשירותים היו מצומצמים ומוגבלים, והתנהלנו כמו איזה קיבוץ קטן שבו כולם מכירים את כולם. היום זה השתנה, ההיקפים, התשתית האנושית, המון המון דברים השתנו לאורך ציר הזמן. ברמה האישית נחשפתי להמון דברים, אבל מה שהכי משך אותי זה בעיקר המרכיב האנושי, אני מכור למטופלים, לחולים שלי, ולצרכים שלהם. זו הסיבה שנשארתי פה כל כך הרבה שנים. אני מאוד אוהב את המקצוע, ומאוד אוהב את אזור העמק. לאורך השנים ניסיתי ולקדם המון נושאים, חלקם הצלחתי חלקם פחות, אבל שוב, המוקד מבחינתי היה המגע עם החולים".
מה לימדו אותך השנים על המקצוע?
"שחייב לתת מעצמך והרבה במקצוע התובעני. אני מסביר את זה גם לדור הצעיר ולאחים והאחיות שנכנסים למקצוע. הם חייבים להבין שצריך לתת מעצמך. אתה חייב. נתינה ונתינה ועוד נתינה. לפעמים יש כמובן גם אכזבות, תחושת תסכול ואתגרים עם המטופלים, אבל אין מנוס, אם אתה לא בנוי לתת לאנשים, אתה לא בחרת במקצוע הנכון בעייני. זה משהו מאוד עקרוני. אני באופן אישי רציתי תמיד להביא את בית החולים קדימה, לשורה הראשונה של המרכזים הרפואיים בישראל. יש בהעמק את מיטב המוחות והידע ואין סיבה שמטופל מהאזור לא יקבל את אותו טיפול כמו במרכז, או בניו יורק ואמסטרדם".
• "מספיק שאתה מכין לחולה כוס תה או קפה ומביא לו למיטה והוא כבר חש טוב יותר"
לאורך כל הריאיון עמו מעדיף ד"ר תורג'מן להתמקד יותר ויותר בקשר המיוחד שלו עם המטופלים, ופחות בהישגים האישיים שלו, ולא חסרים כאלה. במקרה שלו הוא אימץ את החולים ללבו, תרתי משמע, ולא בכדי הוא רואה בעבודתו שליחות. הדרך שהוא עבר מסבירה מדוע הוא מוצא חשיבות מכרעת לאינטראקציות בין הרופא למטופלים. "אני התחלתי לעבוד כאח, מהיום הראשון של הלימודים שלי בבית ספר לרפואה בשנת 1974", נזכר ד"ר תורג'מן, "במשך שש שנות לימודים עבדתי כאח בסיעוד, כך שאני מכיר פחות או יותר כל מפגש בין חולה, רופא, אחים ואחיות. עשיתי את כל המשימות שאחיות עושות. לאורך השנים אתה מבין מה בעצם חולה ואדם שסובל זקוק. אם זה שיחה טובה, תשומת לב. מנקודת ראותי מספיק שאתה מכין לחולה כוס תה או קפה ומביא לו למיטה והוא כבר חש טוב יותר. הדברים הקטנים הללו לכאורה עושים לאדם טוב. גם בזמן הצנתורים אני מדבר איתם על משפחות, ילדים ועל החיים וככה אני למעשה שובר את הקרח. זה יוצא ממני בצורה טבעית לחלוטין, אני בא מבית כזה, ממשפחה כזו. אני מוצא לקשר הזה בין רופא ומטופל חשיבות רבה לאין שיעור כחלק מהטיפול. תמיד נתתי מקום לשיח, לאינטראקציה הבינאישית, להבנה. בכדי לעשות רפואה טובה צריך להבין היטב את התהליך באמצעים מינימליסטיים, זה מה שמבדיל בעיניי בין רופא טוב ואיכותי לאדם ש'נפל' והגיע במקרה למקצוע".
"בעשור האחרון גרתי בחצר המרכז הרפואי והייתי מאוד זמין עבור המערכת. ביה"ח היה הבית שלי. בו חייתי. זה קצת קיצוני בעיניי, לא כל אדם יכול לעשות את זה אבל כזה אני, אני נותן את הכל"
עם כל כך הרבה הערכה לה את זוכה, על מה אתה הכי גאה?
"על זה שיש לנו פה בהעמק מחלקה קרדיולוגית ברמה טובה ומקצועית. יש צוות מקצועי של אנשים, רופאים וגם סיעוד שהוא נאמן ואיכותי, צוות שאוהב את העבודה, תורם המון ועל זה גאוותי. אנשים צעדו איתי לאורך השנים ולהם אני חייב את התודה. אני חושב שאנשים צריכים לדעת מתי לרדת מהבמה ואיך לרדת מהבמה, לפנות מקום לאחרים, לדור הצעיר שצריך להמשיך קדימה. צריך לדעת לחיות עם זה בשלום ולתת תמיכה לכל איש מקצוע צעיר. אני בעשור האחרון גרתי בחצר המרכז הרפואי והייתי מאוד זמין עבור המערכת. ביה"ח היה הבית שלי. בו חייתי. זה קצת קיצוני בעיניי, לא כל אדם יכול לעשות את זה אבל כזה אני, אני נותן את הכל".
• "כולי תקווה שנעבור את הגל הזה ונחזור לשגרה ולפעילות הרגילה והקבועה"
כמו כל איש רפואה בישראל, המאבק בנגיף קורונה השפיע באופן ישיר גם על אופי עבודתו של ד"ר תורג'מן – ובהתאם לכך גם למשימות אותן הוא נדרש לבצע. לדבריו הייתה זו שנה מאתגרת בלשון המעטה גם עבור המחלקה שאותה הוא מוביל, כשהוא ושאר חברי הצוות נדרשו לשנות היערכות ולעשות שלל התאמות: "הנגיף הוביל לשנות צורה של מחלקות, לבצע שינויי ייעוד. רופאים נאלצו לעבור לסייע במחלקות אחרות זו תקופה מטלטלת. נדרשנו לדוגמא להתאים את המחלקה שלנו לצנתר חולה מאומת לקורונה בשעות הקטנות של הלילה, ויש היערכות מיוחדת לכך, עם מדים ממוגנים. זה דורש היערכות, אימון, הכנה, תרגול ועמידה בנהלים. זה ענין מורכב ולא פשוט כלל וכלל – אבל בסך הכל אני חושב שאנחנו עומדים במשימות בכבוד ובהצלחה. נעשית פה עבודה טובה, וכולי תקווה שנעבור את הגל הזה ונחזור לשגרה ולפעילות הרוטינית".
לאן אתה מעריך שפנינו מועדות במאבק עם הנגיף?
"אני מאמין שהגל הזה לאט לאט ירד, החיסונים יעבדו והציבור יפנים לאט לאט איך להתנהג לאורך זמן. יש ציר מגפה ואני מקווה שעם הזמן הוא ירד. אין מגיפות שנמשכות לאורך שנים. בנקודת זמן כלשהי זה מגיע לאיזון – הולך ונעלם. צריך אורך רוח ולנהוג כראוי בזמן הסערה, בכדי שיהיה מינימום נזקים. הגל הזה יעבור, ברור לנו שהוא יעבור".
• השראה לכתיבת שירה מהמטופלים
לצד העבודה הקשה והאינטנסיבית, ערימות המסמכים הרפואיים, המילים הלא ברורות בז'רגון המקצועי וההמלצות, ד"ר תורג'מן מוצא בשנים האחרונות זמן גם לשים בצד את החלוק, להתנתק מהעומסים הבלתי אפשריים במחלקה, ולכתוב שירה וספרות. את ההשראה הוא סופג מהמטופלים שלו, המשפחה וחוויות היום יום. הוא מגדיר את עצמו "אולד סקול", כשהרשתות החברתיות ועולמות הדיגיטל האינסופיים והממכרים הן לא 'כוס התה' שלו – בלשון המעטה. קשה לפספס כי הוא מעדיף את המילה הכתובה.
הוא מסביר כי השירה באה מתוכו, פנימה, והשירים בוערים בו, מתוך תהליכים שהוא עובר בחיים. זה קורה עם המון רגש, עם מקום שמאפשר לחיבוטי הנפש להיחשף, למצוא מקום. "זה נכון לכל אדם", אומר ד"ר תורג'מן, "למי שכותב ספר, מחזה, פרוזה ושירה. בכל משורר, או סופר, יש מרכיב קצת אישי ואנושי, בו הוא מוציא דברים מ'הקישקע' החוצה. יש כאלו שמוציאים את זה בציור, בפיסול ויש בטקסטואליות, בשירה וספרות ועוד. התכנים שאני מעלה על דף עוסקים במציאות חיי. כתבתי בחיי כמה ספרים, כרגע אני כותב את הספר השלישי שלי ובמקביל אני כותב מחזה מונו-דרמה. מרבית הדברים עליהם אני כותב הם דברים אישיים משגרת היום יום שלי, כאלה שאני חווה מהסביבה הקרובה, הרחוקה, עבודה, ילדים, וכמובן החיים עצמם. אני חושב שיש פה גם מרכיב תרפי. כשמוציאים את הדברים החוצה זה קצת מקל ומהווה חלק מתהליך ההבנה, תובנה, השלמה ועיבוד".
תה בן 67, מה צופן לך העתיד?
"יש לי הרבה תוכניות של לימוד בכלל, לימוד שפות, קידום סטארט אפ, ובכוונתי להמשיך לכתוב וליצור ולעזור פה במחלקה בהעמק. אני משער שלא אספיק לעשות את כל מה שאני מתכנן ורוצה".
למה תתגעגע?
"בעיקר למגע עם החולים, לטיפול, לשיחות עמם. חלק מהשירה שלי נוגעת בזה".
איזו מורשת אתה משאיר אחריך?
"הנושא של נתינה, אהבת האדם, ונתינה ללא גבולות. אני אומר לדור הצעיר ולרופאים שאם יש להם את הערכים הללו, הם בחרו במקצוע הנכון".
מה לאחל לסיום?
"בריאות".