את דן סלע ז"ל יצא לי להכיר במסגרת פעילותו במועדון הכדורסל העירוני שלנו בעפולה. אני, בתפקידי בקבוצה הבוגרת, ודן בשלל התפקידים שעשה בקבוצות החוגים, כשתמיד היה מלווה את הקבוצות למשחקים ובקבוצת הנוער בה שימש כעוזר מאמן בשנה האחרונה. דן תמיד היה הראשון לעזור, תמיד היה מגיע עם חיוך מבויש ותמיד ידעתי שאפשר להיעזר בו כשהוא בסביבה. לא הכרתי את דן מחוץ למגרש ובליבי חשבתי שדן הוא מה שאנחנו מכנים בענף "עכבר כדורסל", אחד שכל חייו הם סביב הענף שאותו אנחנו אוהבים.
• ציניקן, אהוב ומוזיקאי מחונן
כשהגעתי להלוויתו של דן וראיתי כמה בני נוער מבית הספר 'עמקים תבור' מגיעים להיפרד ממנו, שמעתי את דברי ההספד שקראו חבריו לספסל הלימודים ובימים שאחרי קראתי ושמעתי על הילד שהיה תלמיד מחונן, אהוב, מקובל, ציניקן, מצחיק, מוסיקאי מחונן וחלק מרכזי בהוויה החברתית של בית הספר והחברים שלו, הרגשתי תחושת רווחה מסוימת בידיעה שלמרות האהבה הגדול שלו לכדור הכתום, דן הספיק בחייו הקצרים לעשות הרבה דברים, הרבה יותר ממה שהרבה אנשים מספיקים בחיים שלמים.
השבוע ישבנו עם איילת ומוטי סלע לדבר על הבן שאינו וההרגשה היא כאמור, כמו שאמרה איילת, שדן הספיק בשמונה עשרה שנה לעשות דברים שאחרים לא מספיקים בשמונים שנה.
סיפור המפגש של דן עם מאמן הכדורסל נבן ספאחיה שאימן במכבי תל אביב בעבר, מראה את העוצמות שהיו לילד הזה כבר מגיל צעיר ביותר: "דן היה בן תשע או עשר כשנבן ספאחיה פוטר ממכבי תל אביב", נזכרת איילת, "אני זוכרת שהוא לקח קשה מאד את הפיטורים שלו ואמר לי שזה לא בסדר ושהוא מאד רוצה לדבר עם ספאחיה ולהגיד לו את הדברים. אמרתי לו שאם הוא מאד יתאמץ הוא ישיג אותו. כמה חודשים אחרי, הוא ראה שנבן נמצא בארץ באיזה מלון, התקשר למלון והשאיר לו הודעה שיתקשר. נבן השאיר הודעה במלון שהוא לא עונה לשיחות אבל משום מה ההודעה של דן עשתה לו משהו. הוא חזר אליו והם שוחחו שיחה ארוכה. הקשר ביניהם היה מיידי וכבר חודשיים אחרי, כשנבן אימן בויטוריה, הוא הזמין את דן אליו לספרד ואירח אותו ומשם נוצר ביניהם הקשר האמיץ".
הסיפור הזה של דן הילד בן התשע שלא חושש להתקשר למאמן מכבי תל אביב לשעבר, לדבר אתו באנגלית ולייצר קשר עמוק כל כך (שהתבטא גם בתגובה הנרגשת של ספאחיה, כשנודע לו שדן נפטר השבוע, ע"ע), הוא הבסיס להבנת ההשפעה האדירה שהשאיר הילד הזה בחייהם של כל כך הרבה אנשים בשמונה עשר שנותיו בעולם הזה.
• מפלס הדאגה עלה
מוטי ואיילת מספרים על הבן שהיה מוצא משהו מצחיק בכל סיטואציה, גם אם היה מדובר בסיטואציות הקשות ביותר. דן היה ילד ציני ברמות הגבוהות ביותר וידע להצחיק את חבריו בכל הזדמנות. מעבר לכדורסל הוא היה גם מוזיקאי מחונן והיה מנגן שעות על הפסנתר והגיטרה, כמובן שבכל הטקסים והמסיבות, ומן הסתם היה מאד דומיננטי גם בכל האירועים בביה"ס. הם נזכרים בערגה איך הגיע ביום שישי האחרון מהצבא ולפני שהוריד את המדים התיישב בסלון הבית מול הפסנתר וניגן דקות ארוכות כדי להרגע ולהיכנס מחדש לאווירה הביתית. אחרי זה הוא ניכנס לחדר כדי להתארגן ולנגן קצת על הגיטרה בחדרו. איילת זוכרת את השיחה האחרונה ממנו ביום שני בלילה, כשאמר שהיה יום קשה מבחינת החום ושהוא שומר בשתיים, ובחמש הם יוצאים לסיור בירושלים. היא נזכרת שכבר כששמעה את הדברים הלקונים ללא הפאנץ' או הבדיחה בסוף, מפלס הדאגה עלה אבל היא לא שיערה שהפעם הבאה שהיא תשמע על הבן תהיה מקציני הצבא.
• "דן תמיד אמר: אל תדאגי, לי זה לא יקרה"
כשני מבקש מאיילת לחזור לרגע ההודעה על פטירת הבן, היא נזכרת בדפיקה החזקה על הדלת בשעה 16:00 אחר הצהריים. תחילה היא חשבה שמדובר בשכן שדופק חזק אבל השעה עוד היתה מוקדמת וכששאלה מי בדלת ענו לה מהצד השני שזו העירייה. היא הביטה דרך העינית וראתה את לובשי המדים, מיד הבינה במה מדובר. צירוף הנסיבות המצמרר הוביל אותה בשנה האחרונה לטפל במשפחה שכולה וללוות אותם ולתמוך בהם, וכשראתה איילת את הקצינים מעבר לעינית בדלת הבינה שהיא חלק ממשפחת השכול. איילת מנסה לשחזר את ההרגשה ברגעים האלה כשהיא שומעת את מה שקרה והיא מספרת: "כל הזמן היה לי החשש שדבר כזה יקרה. תמיד דאגתי לילד. אי אפשר להסביר את זה אבל כששמעתי שדן נפטר המחשבה הראשונה היתה שזהו, אני לא צריכה לדאוג יותר. היו פה בשבוע האחרון כמה משפחות שכולות. וכולם סיפרו על התחושה הזו שמשהו יקרה. אנשים אומרים 'אם ידעת למה לא עשית כלום?', זו לא ידיעה, היתה דאגה, כל הזמן דאגתי לו. דן שהעריץ את דראזן פטרוביץ' שנהרג בתאונת דרכים בשיאו, אמר לי תמיד 'אל תדאגי לי זה לא יקרה', אבל הדאגה היתה שם תמיד".
מערכת אתר עמקניוז, עיתון "חדש בעמק" ומשפחת שירותי הגליל בע"מ משתתפות בצערם העמוק של משפחת סלע. יהיה זכרו של דן ברוך.