ביום ראשון השבוע, חברי קיבוץ תל יוסף וחברים נוספים מכל רחבי העמק והאזור ליוו למנוחות את דרור וינקור. וינקור היה עובד מדינה באגף הדייג במשרד החקלאות. מוקירי זכרו ודרכו סיפרו על אדם ערכי, מוערך, אבא לתפארת, איש של שלום שהיה חביב על הבריות. בן 66 היה במותו.
וינקור נולד וגדל בתל יוסף, הבן הצעיר לאליעזר ושושנה. עם גיוסו לצבא לסיירת שקד הוא צבר שלל חברים לחיים ובכלל. וינקור לחם במלחמת ההתשה ויום כיפורים, מלחמה בה הוא גם נפצע.
במהלך השנים בקיבוץ הוא ביצע שלל תפקידים ואהב את תל יוסף אהבה עזה. עוד לפני השינויים בקיבוץ עבר וינקור לעבוד באגף הדייג במשרד החקלאות.
בסביבתו מספרים כי הוא הצליח לגעת בכולם: בחברים מהצבא, באגודת המים, בחניכים שהדריך בגורן, בילדים שהגיעו לעבוד במדגה והפכו לימים לאנשי משפחה וחברים. לעובדי משרד החקלאות בכנרת, לחברים הרבים מהקיבוץ ומהחיים בכלל, באנשים שהשכירו דירות בתל יוסף ובכלל בכל מי שהוא פגש בו בחיים הרגילים ובעבודה.
• "אתה הוא שאהבה נפשי"
ההספד המרגש שכתב לירון וינקור, בנו של דרור ומנהל מועדון הכדורסל גלבוע/ עמק המעיינות
אבא, גם אם ממש אנסה למצוא, אני לא חושב שאמצא מילים שיוכלו לתאר את העצב והכאב המציפים אותנו. חיינו התהפכו ואנחנו יודעים – שלא ישובו להיות אותו הדבר לעולם. איך נפרדים מאיש שהיה כל עולמנו? חבר, מורה, מנהיג, איש משפחה למופת, בעל לתפארת ובעיקר אבא דואג ואוהב, שאין שני לו ולעולם לא יהיה לו תחליף. כל השנים והרגעים שלנו יחד, השמחים וגם העצובים כאחד, חולפים היום אל מול עינינו הדומעות. היית בן אדם, אבא, במלוא מובן המילה.
והלב שלך אבא? לב שופע וענק ומלא בכל טוב ששום דבר לא עובר לידו. הכול לקחת ללב. היית אבא שאוהב מכל הלב כל אחד ואחת מאיתנו. אהבת אותנו כפי שאנו, ראית אותנו בשונות שלנו. אף פעם לא דימית לראות בנו מישהו אחר, אף פעם לא דרשת מאתנו להיות מישהו שאיננו. מעולם לא ניסית לשנות אותנו, חינכת אותנו, לערכים אוניברסליים של אהבת כל אדם באשר הוא אדם.
• "לא איבדנו אותך בבת אחת, אלא כל פעם עוד חלק ועוד חלק ממך"
מעולם לא התהללת או התהדרת בכל האיכויות הנדירות שניחנת בהן, והעיקרית שבהם זו הצניעות. איש של פעם. איש האדמה של ארץ ישראל היפה הישנה. בשנים האחרונות ההתמודדות שלך הייתה אמיצה ומעוררת השראה. נאחזנו בחיים. ברגעי החסד הקטנים והרבים. לאט לאט איבדת את השליטה שהייתה כל כך חשובה לך, ולאט לאט התחלנו לאבד אותך. לא איבדנו אותך בבת אחת, אלא כל פעם עוד חלק ועוד חלק ממך. חלקים שאפיינו אותך הלכו ונעלמו אבל האופי הייחודי שלך נותר. זה עדיין היית אתה, כל כך אתה, שניצב מולנו, גם כשהלכת והשתנית אל מול עינינו, ולכולנו אבדו המילים. אך גם מבלי לומר דבר, הבנו. ואנחנו היינו שם. אתך, מסביבך, בשבילך.
אמא לא ויתרה. אפילו לא לרגע. כמה יפה הייתה אהבתכם. היא עשתה את כל מה שאפשר לשמור עלייך. באופייה ונחישותה ! במסירותה ובאהבתה ללא תנאים ! היום אנחנו יודעים שבזכותה זכינו לנו לעוד רגעים של חיים אתך.
מקווים שנלמד שוב לאהוב את החיים ולחיות עם הכאב, כי כעת הם נראים לנו כבלתי ניתנים לאהבה. מה לתת, מה לאהוב. הרי איך אפשר לאהוב עולם שמספק לנו כל כך הרבה רגעי אושר ויחד עם זאת מפתיע אותך עם הרגעים הכי קשים וכואבים, רגעים שנדמים כמבחן הישרדות אחד ארוך, שלא ברור אם אתה הולך לנצח בו, להפסיד, ואם תצליח בסופו של דבר לשרוד. לאבדן שלך אבא לא ניתן יהיה להסתגל. הלכת לעולמך אך נותרת בעולמנו. אתה בנו, אתה אתנו, בכל מקום ובכל זמן.
היה רגוע ובטוח שגם כשיחלפו השנים, דמותך תיוותר בזיכרוננו חרוטה, צרובה ודבר לא ישנה או יפחית את האהבה הגדולה אלייך. אנחנו בטוחים שכמו הקלישאה הידועה "הזמן יעשה את שלו", לא ירחיק אותך מלבנו. אתה תמיד תחיה כאן אתנו, בדרך זו או אחרת, תמיד נראה, נשמע ונריח אותך. אנו בטוחים שממרום השמיים, תמשיך עם טיפות הגשם וקרני השמש החמות את ליבנו לחמם ותשטוף כל רגע של כאב.
נחמתנו ותקוותנו היחידה היא שאנו מקווים שטוב לך במקום אליו הלכת, שקט, רגוע ונטול דאגות. מקווה שתמשיך להתבונן בנו מלמעלה, ובדרכך שלך תמשיך אותנו לנצח ללוות. מקווים שעם הזמן נלמד לקבל בהבנה כלשהי את האסון שפקד אותנו. בטוחים שעם הזמן נגלה שלעוול הזה שנגרם לנו היום, הייתה סיבה מוצדקת. נקבל הסבר מוזר שישפוך אור על כל הצער שנגרם לנו, על כל ההתמודדות הקשה שעומדת בפנינו ועל כך שאתה – כל כך רחוק מאתנו. אבא אנחנו כל כך אוהבים אותך. אתה הגדול מכולם!.
לירן, שרי, נועם, ליאור וקרן.