בעיצומם של חיסונים ומסכות, סגרים והדבקות, נדבק עין חרוד מאוחד בסוג אחר של נגיף: נגיף השמחה, הריקודים, והשירים, לרגל יום הולדתו ה- 100. מספר עגול, מי היה מאמין? נראה שהחברים די נהנו לצאת מהלך הרוח המדוכדך, והקפידו להגיע במשך חודש ימים לחזרות. מדובר ב- 200 משתתפים מכיתה א' עד 80 פלוס אותם הוביל ביד מקצועית הבמאי, השחקן והמחזאי, איקה זוהר (61) הנשוי לבת הקיבוץ המתגוררים במרכז. הבוסטר החשוב שנתן מנת דחף למופע המרשים הזה היו תושבי השכונה הקהילתית, שהשתלבו בצורה טבעית ביותר עם חברי הקיבוץ.
• פנטזיה על מסכי וידאו
שם המופע 'אגדה על מעין והר', (נכתבה על ידי זוהר) והיא מספרת על טיפות מים הזולגות מההר ומגיעות למעיין, משם מתפזרות בכל העולם וחוזרות למעין. הפנטזיה המתוקה הזו מתוארת ומוקרנת על 4 מסכי וידאו ענקיים, בשילוב של מקהלה, תזמורת, רקדנים ושחקנים. הרבה נוסטלגיה והרבה גאווה עין חרודית, הודגשו במופע. תחושה שעין חרוד היא מרכז העולם, כפי שאמר המחנך הדגול משה כרמי ז"ל. גופי תרבות היו משחרים לפתחו – 'הבימה', התזמורת הפילהרמונית, הכנר יאשה חפץ, שהופיע בשדה מול אלפי קיבוצניקים, שזרמו מכל רחבי העמק, המשורר אברהם שלונסקי, הכוראוגרף ג'רום רובינס, יאנוש קורצ'ק ועוד רבים. את ההילה והאתוס האלה הורישו ענקי הדור, המייסדים, לצאצאיהם. כאן צמח הרעיון של קיבוץ גדול וגדל, בהשוואה לקבוצות הקטנות והאינטימיות בסגנון דגניה וכינרת.
קצת היסטוריה: בשנת1923 תל יוסף ועין חרוד היו פלוגה אחת של 'גדוד העבודה', שהתמקמה למרגלות הגלבוע. עין חרוד פרש מהגדוד והקים מעין ארגון ארצי בשם 'קיבוץ עין חרוד', ממנו ב- 1927 קם 'הקיבוץ המאוחד'. בשנת 1951 הגיעו המחלוקות בין שני המחנות הפוליטיים היריבים לשיאם, ובתנועת הקיבוץ המאוחד כולה נפער קרע שיצר את הפילוג. בעין חרוד זה היה יותר חריף. הטראומה הזו הותירה צלקות בנפשם של הוותיקים, אך היום אין לה כמעט זכר ושריד. זוגות מעורבים משני הצדדים נישאים ומוכיחים שהשבר מאחוריהם. שני הקיבוצים מחזיקים כלכלית את מוסדות התרבות המשותפים: המשכן לאמנות ובית שטורמן, וכבר מדברים על מרפאה משותפת ועוד. אבל חגיגה משותפת זה סיפור אחר, כי אחרי הכול, אלה שני ישובים שונים, שהתפתחו בכיוונים שונים ובמסורת שונה.
המופע היה בצל הקורונה, הכניסות למגרש נחסמו מלבד אחת, דרכה עברו אנשים עם התו הירוק בלבד. הקהל התבקש לעטות מסכות. 1500 איש מילאו את מגרש הכדורסל וישבו עם מסכות על הטריבונות.
בטקס הפתיחה ברך ניר מאיר מזכיר התק"צ והדגיש שהמיזם הראשון בארץ של הקמת קיבוץ גדול, החל במקום הזה עם אנשי 'גדוד העבודה'. "זהו הכלי החשוב ביותר למימוש החזון הציוני, אמר, ואחריו קמו קיבוצים רבים. במשך השנים ידענו להשתנות ולהתאים את הקיבוץ לרוח הזמן, ועכשיו בצל הקורונה הוכח עוד יותר כוחו וחוזקו של היחד. הקיבוצים היו מאורגנים, פעלו ביעילות ובנחישות. נכון לא הצלחנו לברוא אדם חדש, ולא חברת מופת, אבל אנחנו חיים כמו כל חברה אנושית בעלת ערכים. ולכם, חברי עין חרוד, יש מניית זהב בהצלחת החזון הציוני".
• "בלי עין חרוד האתוס הישראלי לא היה אותו דבר"
נשיא המדינה יצחק (בוז'י) הרצוג בירך את עין חרוד מעל גבי מסך וידאו גדול, ואמר שהקמת עין חרוד היא אבן דרך בהיסטוריה של הציונות. מזכיר הקיבוץ טל טבנקין אמר, בין השאר, כי את הרוח העין חרודית העניקו המייסדים לדורות הבאים".
• ומכאן החל המופע
איקה זוהר ביים גם את חג ה-90 שנקרא 'בגלל הרוח', והוא שוחה בהוויה העין-חרודית עד כי לעיתים נדמה שהוא מאוהב בקיבוץ יותר מהחברים עצמם. "יש לי סנטימנטים גדולים למקום הזה, הוא אומר, "עין חרוד הוא אבן דרך חשובה בהוויה הישראלית, היא סוג של ירושלים וצפת. בלי עין חרוד האתוס הישראלי לא היה אותו דבר". לכתיבת מילות השירים הוא גייס את המשוררת רחל שפירא (שפיים) ואת המלחינה נורית הירש. את השיר שהפך להימנון 'המנגינה הזו' כתב זוהר והלחינה נורית הירש, שהייתה נוכחת בערב וזכתה לזר פרחים ומחיאות כפיים:
ושוב עולה פכפוך המעיין,
כמו זיכרון מתוך אלבום ישן,
דקלים ליד, ומעלינו כוכבים
על דשא, עת היינו אוהבים.
המנגינה הזאת עוד לא עבר זמנה
המנגינה הזאת עדיין מוכנה,
והריקוד סוחף, רגלינו שוב קלות,
כאיש אחד נצאה במחולות.
המנגינה הזאת את הריקוד תצית,
המנגינה הזאת מאז ולתמיד,
מאה שנים ואנו עוד עומדים איתן,
הן עוד הומה המעיין….
זוהר מרעיף שבחים על החברים ומתאר את ההווי המיוחד שנוצר סביב המופע: "אנשים שמחו להשתתף, שמחו לצאת מהדכדוך של הקורונה, והאווירה הייתה נהדרת. המופע התכתב עם חג ה-50 מה שגרם להזדהות של בני ה-80 – אותו הם זוכרים לטובה".
|המופע הסתיים בריקוד כללי בסגנונה של הכוריאוגרפית המקומית הידועה רבקה שטורמן ז"ל אותו הדריכה דגנית רונן. מעגלים מעגלים, כתף אל כתף, בני כל הגילים הוכיחו שהמעיין עדיין זורם…