תכירו את המלאכית בלבן

השבוע צוין בישראל שבוע האחיות והאחים הבינלאומי ובמהלכו, פרסמה 'כללית' נתונים מעודדים המלמדים כי בשלוש השנים האחרונות נרשם גידול במספר הבוגרים והבוגרות אשר בחרו בתחום כמקצוע לחיים.
בשלושת בתי הספר לסיעוד של 'כללית' מסיימים מדי שנה כ-300 בוגרים, כאשר כ- 65% מתוכם בחרו לעשות הסבה אקדמית. מדובר בבעלי תארים אקדמאים ובכאלה שבמהלך הקריירה החליטו לעשות שינוי מקצועי, לחזור לספסל הלימודים וללמוד סיעוד. העלייה במספר הבוגרים מלמדת כי המקצוע נתפס כאטרקטיבי יותר ויותר, בין היתר, בשל הפיכתו לאקדמאי והודות לערכים הגלומים במקצוע טיפולי.
כיום, 11.000 אחיות ואחים מועסקים ב'כללית', אחת מהם היא מישל פרידמן מעפולה. לרגל שבוע האחיות והאחים פותחת פרידמן צוהר לעולמה, לרגעים המספקים והמאתגרים ולסיבה שהובילה אותה לעיסוקה הנוכחי והמשמעותי.

---

"אני נמצאת בקשר עם חולים מסוימים שמזריקים אינסולין וחוסכת להם את הריצות החוזרות לרופא משפחה"

---

מישל, בת 37 נשואה, ואם לשלושה ילדים מתגוררת בבירת העמק ב-17 השנים האחרונות, והיא חשה מחוברת לעיר – החל מהשנה השלישית ללימודי אחיות, בבית הספר לסיעוד במרכז הרפואי העמק בעיר. לאחר שסיימה את לימודיה בהצלחה היא השלימה שנתיים מאוחר יותר לימודי תואר ראשון במינהלת מערכות בריאות.
החל משנת 2004 היא עובדת בקהילה, ואוטוטו היא תסגור עשור של עבודה כאחות במרפאת גבעת המורה של שרותי בריאות כללית.
כחלק מרצונה להעמיק ולרכוש ידע נוסף היא עברה לפני כחמש שנים "קורס על בסיסי" -התמחות בסוכרת, וכעת היא מרכזת את התחום במרפאה, ומדריכה מטופלים חולי סוכרת וטרום סוכרת לטיפול ומניעה ומניעת סיבוכים של מחלת הסוכרת. במקביל היא מייעצת לחולים תומכת, מלווה ופועלת בתחום באופן אינטנסיבי יומיומי.
"ההסמכה מאפשרת לי, להתערב באיזון תרופתי, לשנות מינונים של תרופות או זריקות אינסולין במידה מסוימת בלי צורך בהוראת רופא על מנת לעזור לאיזון", מספרת פרידמן, "מתוקף הסמכות הזו, אני נמצאת בקשר עם חולים מסוימים שמזריקים אינסולין וחוסכת להם את הריצות החוזרות לרופא משפחה. בפועל הם מודדים לבד סוכר ומדווחים לי (אלה שמשתפים פעולה) באופן טלפוני או פנים אל פנים את רמות הסוכר שלהם, ואני מדריכה אותם לשינויים במינונים בכדי להגיע לאיזון המקסימלי. למטופלים שמשתפים פעולה ולוקחים עליהם גם את ההדרכות לשינוי באורח החיים, יש תמיד תמיכה וליווי אם יש בעיה – גם כשהרופא איננו או אינו פנוי. זה גם חוסך להם ביקורים תכופים במרפאה".

---

"אני מלווה סטודנטים ומלמדת אותם חשיבה סיעודית, מיומנויות כפיים, תקשורת בינאישית עם מטופלים, משפחה וצוות". "אני מאד אוהבת את העבודה שלי, עם כל הקושי שכרוך בה לעיתים וזה כולל את העומס של המטלות והדרישות, ההספקים, העבודה מול ציבור בכלל וציבור חולה בפרט, ואינטראקציות שיכולות להיות קשות ואף אלימות. "אני לא מתחרטת על הבחירה במסלול המקצועי שלי ולא רואה את עצמי בשום מקצוע אחר. מאז היותי ילדה ידעתי שאני אגדל להיות אחות. 

---

בנוסף לעבודה השוטפת, משמשת מישל כמדריכה קלינית. היא מדריכה מזה שנים רבות סטודנטים בקהילה. "במהלך לימודי הסיעוד הסטודנטים עוברים רוטציה של התנסויות בין המחלקות השונות בבתי החולים וכן במרפאות הקהילה", היא מסבירה, "אני מקבלת סטודנטים במרפאת גבעת המורה, לתקופות שנעות בין 3-4 שבועות. הם מגיעים יחד איתי למשמרות במרפאה. בצמוד אליי הם לומדים ועובדים עד לעצמאות. במסגרת ההתנסות אני מלווה אותם ומלמדת אותם חשיבה סיעודית, מיומנויות כפיים, תקשורת בינאישית עם מטופלים, משפחה וצוות, הדרכה סיעודית למטופלים ובני משפחה ובעצם כל מה שנדרש וכל מה שאני מצליחה ומסוגלת. התהליך מתבצע עד כמה שניתן להספיק בפרק הזמן של ההתנסות, וזאת בכדי להוות ולתת להם דוגמא ומודל להיות אחים ואחיות טובים יותר, מוכשרים יותר, וכן לתמוך בהם במהלך התקופה".

איפה הרגעים המאתגרים והמספקים בעבודה שלך?
"אני מאד אוהבת את העבודה שלי, עם כל הקושי שכרוך בה לעיתים וזה כולל את העומס של המטלות והדרישות, ההספקים, העבודה מול ציבור בכלל וציבור חולה בפרט, ואינטראקציות שיכולות להיות קשות ואף אלימות. המון אנרגיה מושקעת מדי יום במרפאה על מנת לבצע את העבודה על הצד הכי טוב שאפשר ולשביעות רצונם של מטופלים, ועמידה ביעדים, ועם כל זאת, זו עבודה, בעיניי ועבורי, מאד מספקת. הרגעים ששווים את כל המאמץ הם בעת הוקרת תודה של מטופל או אפילו חיוך שבע רצון. לפעמים זו רק הידיעה, של מטופל שיוצא מחדרי לאחר שהצלחתי לעזור לו וגם אם במקצת, להבין יותר טוב את מצבו או הטיפול הנדרש, ברגעים קשים ומבלבלים של חולי, או חולי של בן משפחה. זה סיפוק שלא ניתן להסביר אותו במילים. אני יכולה לתאר זאת כך, שההרגשה הזו פשוט ממלאת מחדש את המקומות האלה שמתרוקנים מאנרגיה בתוך העבודה הלא פשוטה. כשנכנס אלי לחדר מטופל מודאג, מבולבל, כאוב או חולה, ויוצא קצת יותר רגוע, קצת יותר מבין את הסיטואציה, בהרגשה פיזית או נפשית קצת יותר טובה, זה היעד מבחינתי שעבורו בחרתי להיות אחות. אני מנסה כל הזמן לבדוק את עצמי ולראות איך אני יכולה לעשות מה שאני עושה יותר טוב. העבודה עם סטודנטים למשל מאד תורמת לכך כשהיא מחייבת להיות מעודכנת, להסביר את עצמך ואת צעדייך למישהו נוסף שלומד ממך, מוריד קצת את העבודה על אוטומט ומפעיל יותר את החשיבה גם בעבודה הרוטינית ביותר".
בפרספקטיבה לאחור, עם כל הקשיים והאתגרים, היית עדיין בוחרת במקצוע הזה?
"אני לא מתחרטת על הבחירה במסלול המקצועי שלי ולא רואה את עצמי בשום מקצוע אחר. מאז היותי ילדה ידעתי שאני אגדל להיות אחות. זה היה היעד שלי וזה מה שתמיד רציתי לעשות. כיום, אני עובדת מזה 9 שנים כבר באותה המרפאה, מרפאה שכונתית, יחסית קטנה. היתרון העצום הוא התחושה המשפחתית כאן, גם בקרב הצוות מאחר ואנחנו יחסית צוות קטן, וגם בקשר עם המטופלים. המטופלים מכירים אותנו ואנחנו מכירים אותם והיחס הוא אישי יותר".