"מורה נבוכים" להורים

בין טיפול לאימון במערכת החינוך, בתקופה האחרונה אני נחשף יותר ויותר למתודות טיפוליות והמלצות לטיפולים כאלו ואחרים המומלצים ע"י הצוות החינוכי ובראשם עומדים היועץ או היועצת החינוכית.
לא פעם אני נפגש עם ילדים בני 11 והוריהם אשר חוו את כל הטיפולים שהוצעו ע"י הצוות החינוכי, טיפול באומנות וטיפול בדרמה,שיחות אצל

הפסיכודרמטיסט והקואוצ'ר יניב גל
הפסיכודרמטיסט והקואוצ'ר יניב גל

פסיכולוג והמשך שיחות אצל היועצת, טיפול ברכיבה,שחייה והשד יודע מה עוד. לא אשכח את המשפט של האמא "יניב די, ניסינו הכל, הכל כל מה שאמרו לנו, ביצענו" וכשאני שואל את ההורים לגבי הילד הם עונים ובצדק, "אין לו אמון כבר בכלום". השפה הטיפולית השגורה עוד בשפת הגננות "אי מוכנות רגשית", "חינוך מיוחד", וועדות השמה", "שילוב" וכדומה. זה לא לא שאני לא מעריך את הרצון של הצוותים החינוכים לפתור את "הבעיות", רק שבתחושה שלי,יש נטייה להעביר את הבעיה לטיפול לגורם חיצוני.
לשמחתי ואולי זו גם "האליה וקוץ בה" הפסיכותרפיה הפכה לנחלת הכלל המייגע והידע מצוי בכל פינה, כל אחד מאיתנו הפך למיני מאבחן ומטפל , ובקיצור "הידען הגדול ביותר".


לצערי ההורים הפכו לשקי חבטות ממערכת החינוך ולאבן שואבת לטיפולים יקרים ובעיקר לתסכול מתמשך, המשפט "הפרעות קשב וריכוז בתוספת היפר אקטיביות", הפכה את מערכת החינוך לאימפוטנטית ומשליכה את "הבעיה" לעבר הטיפול של ההורה במציאת פתרונות, למה? מדוע?


[dfp name="728×90" height="728" width="90"]


 

הקלות הבלתי נסבלת בו "עוזרים" לתלמיד להתמודד עם קשיים הוא שינוי המערכת למערכת אישית, העוול הבלתי ניתן לתפיסה שמערכת החינוך עושה לתלמיד זה ללא יודעין, "תיוג", והנה תלמיד אשר מתקשה בלימודים ,נכנס למערבולת של טיפולים אין סופיים,שיחות עם היועצת, שינוי מערכת הלימודים למערכת אישית ובנינו זה נעשה רק כדי שאותו נער חלילה לא יפריע בכיתה.
אני מלא הערכה לצוותים החינוכים אך אני חושב שיש פה בלבול בין העיסוק הטיפולי לעיסוק החינוכי, צוות חינוכי יקר חינוך זה בפירוש לא טיפול ולא כל מורה או מנהל או מנהלת ובטח לא היועץ או היועצת  אמונים בחלוקת המלצות טיפוליות ואבחנות למיניהם.
עולם האימון הנו עולם רחב שאת הכלים שלו שאב מהחינוך לערכים,להצלחה,לדבקות במטרה ופחות מתעסק בתחלואיו של המתאמן ובטח לא נותן משקל בעברו או מהבית ממנו הגיע ויותר נכון הוא, מתבונן ביכולותיו של המתאמן ומקסום הפוטנציאל,למה העליתי זאת?
בתקווה שכל מורה ילמד את רזי האימון וכל איש חינוך יפעל על מנת לקדם לא לוותר, להתמודד ולהרחיק את הביעה, למצוא את הדרכים היצירתיות ולא יישאב לשבלונות ידועות מראש.
לצערי ההורים הפכו לשקי חבטות ממערכת החינוך ולאבן שואבת לטיפולים יקרים ובעיקר לתסכול מתמשך, המשפט "הפרעות קשב וריכוז בתוספת היפר אקטיביות", הפכה את מערכת החינוך לאימפוטנטית ומשליכה את "הבעיה" לעבר הטיפול של ההורה במציאת פתרונות, למה? מדוע?

• תתפכחו ובמידה והתחלתם טיפול אני ממליץ יותר בכיוון של אימון

כאן ועכשיו אני אומר, לו היינו אנו המורים מנהלים מקטינים את האגו שלנו ולא מגדירים עצמנו לידענים הגדולים ביותר, ולמאבחנים הדגולים המאבחנים ללא רחם "ליקויים בכישורים חברתיים", או "הפרעות רגשיות", והגרוע ביותר, "הפרעות התנהגות", היינו בענווה ובצניעות מוצאים את הדרכים הנכונות יותר "לחנוך לנער על פי דרכו" בכל מקרה.
המלצה אחת לי להורים, דרשו מהצוותים החינוכיים שימת דגש את הלכידות החברתית,על מתן דרישות והצבת מטרות ויעדים אישיים, ריבוי משימות בצוותים מתחלפים, התייחסו לבעיות שמעלים הצוותים החינוכיים, אך תמיד תשאלו עצמכם,מדוע הילד מתנהג כך?
האם הבעיה היא רק אורגנית? היכן הוא מתנהג בצורה ראויה ומדוע?
המלצה, אל תתרגשו מכל אבחון ותיוג שניתן לילד על ידי מערכת החינוך, אל תרוצו ממטפל למטפל, אמת.. זה פשוט שוחק את הילד ומציב אותו בחוסר אמון מוחלט מול גורמים שבאמת מעוניינים לעזור לו.
תתפכחו ובמידה והתחלתם טיפול אני ממליץ יותר בכיוון של אימון, אבל גם אם התחלתם טיפול, תעקבו בדריכות אם מצבו השתפר, תציבו מטרות ויעדים עבור הילד, עבורכם וכמובן עבור המטפל
בהצלחה

יניב גל: 050-579-3977