את הזמרת סי היימן אין ממש צורך להציג. מאחוריה יותר משלושה עשורים של יצירה מוזיקלית מרתקת, יש שיאמרו פורצת דרך ואינספור הופעות בכל הבמות ברחבי ישראל, אך נראה כי בעוד פחות משבועיים, הופעה אחת במסעדת "ארטישוק" בקיבוץ בית אלפא בו גדלה, גורמת לה להתרגש בדרך אחרת, נוסטלגית משהו.
בשנים האחרונות, היימן מופיעה ומקליטה נון-סטופ, ובמקביל מנהלת משרד הפקות. את המשרד היא הקימה בעצמה לפני מעל עשור. "באמצעותו", כך היא מתארת, "מתנהלים ביד רמה ומרגשת, מסעי הופעות מאסיביים, הקלטות, אלבומים, ועשיה חברתית נרחבת. אני מופיעה בכל רחבי הארץ, עם מופעי סלון אישיים, במועצות אזוריות, קיבוצים, מושבים, ערים, פסטיבלים, תאטראות ואולמות. בשלוש השנים האחרונות חזרתי להופיע גם בבארים ופאבים בקיבוצים וביישובים. מקומות אלו מחזירים אותי לתחושות של תחילת ימי הרוק'נרול שלי". שני המופעים המרכזיים אשר "היימן הפקות" עומדת מאחוריהם הם "שירים וסיפורים מבית אבא" ו"רוק'נרול כחול".
בחמש השנים האחרונות מלווה אותה צוות של סרט דוקומנטרי בבימויו של אסף לביא הראל המתעד את חייה האישיים והמקצועיים. הסרט צפוי להיחשף לאקרנים ויוצג בפסטיבלים ברחבי הארץ והעולם, עם צאת אלבומה העשירי במספר- "מחשבת מסלול מחדש" – בחורף הקרוב. "אני מתרגשת לספר שאחת הסצנות האחרונות לסרט תצולם בראשון באוגוסט במסעדת ארטישוק בבית אלפא – במופע המרגש", מספרת היימן.
"ביני לבין אבא הייתה אהבת נפש"
המופע בקיבוץ שלרגלי הגלבוע (הכניסה חופשית) יעלה במלאת שלוש שנים ללכתו של אביה נחום נחצ'ה היימן ובמלאת שנה לצאת האלבום המצליח לזכרו "שירים מבית אבא". נחום (נַחצֶ'ה) היימן היה מלחין ומוזיקאי ישראלי הנחשב לאחד מגדולי המלחינים בזמר העברי, חתן פרס ישראל בתחום זה (2009).
"אני יוצאת בסדרת מופעים חגיגיים לזכרו ולכבודו, והמרגש שבהם הוא בבית אלפא", אומרת היימן, "אבא לא היה איש קל – אבל הוא היה איש מדהים. היתה בינינו אהבת נפש וקשר מוסיקלי בין דורי, שלא ניתן היה להפריד אותו מהקשר האישי. הייתי לו בחייו יותר משהיה לי, ואני לו – עם לכתו – בכל מאודי. אין לי ספק שזכיתי לאבא נדיר ונכון, שבהיותו גאון מוסיקלי הוא אכן התחלק עם כל כך הרבה אנשים נוספים בקשריו, אבל אני תמיד הייתי בתו הקטנה שאהב".
למה את מתגעגעת בקשר איתו?
"אני מתגעגעת למסעות ברחבי הארץ, ללילות בהם היינו חוזרים וגומעים מרחקים משותפים ומשוחחים אל תוך הלילה, עוצרים לאספרסו במסעדות דרכים ואיכשהו דווקא שם בדרכים הארוכות היו לנו השיחות העמוקות ביותר שאני זוכרת. אני מתגעגעת לצבעוניות שלו, להומור שלו, ואפילו לאופי הקוטבי שהיה לו: מתרגז מהר, מתפייס מהר, כוס יין, סיגריה ושכחנו. אני גם זוכרת שאבא תמיד היה אומר לי לפני הצטלבויות או החלטות גדולות 'סיסקלה, תנסי, מקסימום תצליחי!'".
"הקשרים שלי עם בני גילי ועם משפחתי המאמצת בבית אלפא, נשארו והינם הדוקים"
הנעורים של היימן בקיבוץ הראשון בארץ שנוסד על ידי חברי תנועת השומר הצעיר לא היו קלים. היא שבה אליו לאחר שש שנים בהן התגוררה עם משפחתה בפאריז ובלונדון, נערה סוערת, מבולבלת, שרוצה לנטוע את שורשיה בחזרה בעמק. "כאשר הוריי חזרו ארצה, בנפרד אחד מן השניה, כבר הייתי אחרי שירות קרבי בצבא (לא התקבלתי ללהקה צבאית …), עזבתי שוב את הקיבוץ, עברתי לירושלים כאשר אחותי הגדולה, בילי, שבה אף היא לארץ. מעולם לא הפסקתי להתגעגע לבית הזה, הראשון. הקשרים שלי עם קבוצת "אורנים" בני גילי ועם משפחתי המאמצת בבית אלפא, נשארו והינם הדוקים, חמים וקרובים לאורך כל הדרך. כשאני מעלה פוסט בפייסבוק, למשל, ורואה את שתי הגננות שלי, זיוה עורי ואילנה רובין מגיבות לי באהבה, כאשר שתיהן כבר באזור גיל השמונים, אני חושבת שאין צורך להכביר במילים. זה כבר אומר הכל".
"תומר בני מקבל הרבה פעמים את אותם ריקושטים שקיבלתי אני בעל כורחי – בהיותי בת ממשיכת דרך בתחילת דרכי"
"תומר בני מקבל את כל הגיבוי להיות מי שהוא בנפלאותו"
כמו שושלות מוזיקליות ישראליות בולטות דוגמת משפחת בנאי, גם במשפחת היימן מציגים בגאווה שלושה דורות שמחוברים בעבותות למוזיקה. אחרי נחצ'ה ובתו הרוקרית, היה זה תורו של תומר עפרון, להיחשף לאור הזרקורים. סי, בדומה לאביה, שהקפיד לא להתערב בבחירותיה המוסיקליות, וביצירותיה החברתיות והאישיות, (אבל העריץ ותמך בעשייתה), נוהגת בדרך דומה עם בנה המוזיקאי בן ה-28.
"תומר הוא יוצר מקסים, מקורי ומיוחד בפני עצמו", היא מספרת, "הוא מקבל הרבה פעמים את אותם ריקושטים שקיבלתי אני בעל כורחי – בהיותי בת ממשיכת דרך בתחילת דרכי. אבל כמו שאז אבא לא דחק בי לבצע את שיריו והגעתי לכך בדרכי שלי ובעצמאותי שלי, כך גם תומר מקבל את כל הגיבוי להיות מי שהוא בנפלאותו. כאשר אנו משתפים פעולה על אותה במה מידי פעם זו חגיגה אמיתית, כמו למשל באלבום "שירים מבית אבא" בו ביצענו ביצוע מצמרר לשיר "כמו צמח בר". את האלבום הפיק וניגן אלעד שודלר שותפי המוסיקלי לדרך. לעמוד איתם על הבמה בערבים חגיגיים ומיוחדים זוהי זכות גדולה.
בשנים האחרונות את עובדת ויוצרת עם המוסיקאי אלעד שודלר, עימו את עושה את הדרך? מה הוביל לחיבור הזה?
"את אלעד (36), שהוא מוסיקאי יוצר עצמאי ומוכשר בפני עצמו, הכרתי לפני ארבע שנים, כאשר כתב והלחין לי שירים חדשים. התחלנו לעשות דרך משותפת על הבמות כחצי שנה לפני שאבא נפטר. אבא פגש ושמע את אלעד עם קול הבס המהדהד שלו, נדהם והספיק לאחל לי שאעשה עימו דרך מוסיקלית. ואכן, היום, אנו נמצאים עמוק בתוך שני מסעי הופעות מצליחים במיוחד במשותף – "רוקנ'רול כחול" ו"שירים מבית אבא", אחרי הקלטת האלבום המצליח "שירים מבית אבא" ובסיום הקלטת האלבום החדש העתיד לצאת בחורף הקרוב "מחשבת מסלול מחדש".
"אני הכי אוהבת במקצוע הזה את דפיקות הלב לפני שאני נכנסת לבמה מאחורי הקלעים – ואת הרגע שאני רואה שאנשים מהקהל שבאו לראות אותי היו במקום אחד ועכשיו הם במקום יותר טוב. זו זכות ענקית"
"מי שטוב וחרוץ שורד"
להיימן, שחגגה לפני חודשים יום הולדת 58, רפרטואר להיטים מרשים בכל קנה מידה, בינהם להיטים שהפכו לנכסי צאן ברזל במוזיקה הישראלית ("לא עובדת בשביל אף אחד", "גיבור גדול", "עולם תעשייתי", חידוש מצמרר לשיר "כמו צמח בר", "גרפיטי תל אביב", "זה כואב" והרשימה עוד ארוכה).
כמו כל אומן בישראל, הקריירה שלה חוותה עליות ומורדות, כבעשור האחרון כשברקע כוכבי תוכניות ריאליטי כובשים את הפלייליסטים ומתהדרים במיליוני צפיות ביוטיוב. להיימן משנה סדורה בכל הנוגע לכוכבי 'אינסטנט' ולתפיסתה לא ניתן לקצר את הדרך, גם לא בכמה נאמברים בפריים טיים של אותן תוכניות או בנוכחות מוגברת ובולטת ברשתות החברתיות, "מי שטוב וחרוץ שורד וצובר אחר כך קהל ושעות טיסה על הבמה, ומי שלא – נעלם. באופן אישי, אני חובבת אדוקה של תוכניות ריאליטי מוסיקה, ועדיין מחכה ליום בו יציעו לי לשבת על אחד מכסאות השופטים".
בשנים האחרונות אנו נחשפים לא פעם לאומנים וזמרים שבקושי מצליחים להתקיים ולא ממש זוכים לכבוד הראוי להם. איך את רואה את זה מפרספקטיבה של הקריירה הענפה שלך?
"לא פעם ולא פעמיים, בערוב ימיו של אבי, פנו אליי לכתבות מתבכיינות בטלוויזיה, ברדיו ובעיתונות, בכדי לצעוק את צעקת האמנים הלא מושמעים ואלו שאינם מקבלים את הכבוד והיחס הראוי להם.
תמיד סירבתי, משום שאני רואה את עצמי כמי שמבינה, שכדי להיות קיים וראוי לקהל נאמן רב-שנים, עלי תמיד לחדש, ולהמציא עצמי מחדש, לא לחשוש מתקופות מינוריות ותמיד להביט קדימה. אבל לא לכל אחד יש את הכוחות ויש לנו אמנים רבים מדהימים שלא ידעו לעשות את המעבר מהדור הישן לדור הדיגיטלי הרב-ערוצי, וזה כואב. אך אלו, שכן מצליחים להתעקש על מקומם, קוטפים פירות. לא פעם אני נשאלת מה מחזיק אותי 32 שנים על הבמות ואני עונה שזו התשוקה הלא נגמרת ליצירה, להתקדמות, להגיע ולגעת שוב ושוב עמוק בלב הקהל שלי והרעב לבמות, לנסיעות, לרגע בו נדלק האור ואני רואה מולי אולם מלא באנשים ששמו את כל העניינים שלהם בצד ובאו לראות אותי. זה מצדיק הכל ועושה את הדרך כל כך מעניינת, מרתקת ויפה".
יש עדיין חלום שאת מרגישה שעדיין לא הגשמת?
"הייתי רוצה שיפנו אלי לשיר ולשחק תפקיד משמעותי במחזמר. אני חושבת שהתחום הזה של משחק, שרכשתי את חלקו מבית וחלקו בלימודיי בבית צבי, אמנם מנצנץ מידי פעם על המסכים בתפקידי אורח שונים בהם אני משתתפת אבל יכול להגיע לפסגות בתפקיד נכון במחזמר. בצעירותי השתתפתי במחזמר המצליח "גריז" בבימויו של אורי פסטר ובכתיבתו של אהוד מנור ז"ל, באחד התפקידים הראשיים כבטי ריזו. המחזמר המצליח נקטע באיבו עם רצח רבין. געגועים רבים נשארו לי לימי המחזמר".
מה הכי אוהבת במקצוע הזה?
"את דפיקות הלב לפני שאני נכנסת לבמה מאחורי הקלעים – ואז את ההשתחוייה כשכולי מביעה בתום ההופעה והרגע שאני מרימה את הראש בחזרה ורואה שאנשים מהקהל שבאו לראות אותי היו במקום אחד ועכשיו הם במקום יותר טוב וזו זכות ענקית".
לסיום, מהו בית עבורך?
"בימים האלו, כאשר אני יושבת עם משפחתי המורחבת – אימי דליה, אחותי הגדולה בילי ובניי תומר (28) ויהלי (18) ואנו מקשיבים ביחד למנגינות שאבא נחצ'ה השאיר לנו – אני מרגישה את אותה התחושה כמו בכביש שמוביל לבית אלפא, מחסירה פעימת לב. אני מרגישה שהגעתי הביתה. זהו ביתי הראשון. עבורי, לחזור לעמק בו נולדתי, לקיבוץ בו גדלתי, למקום בו צליליו ומנגינותיו של אבא מהדהדים בליבי עד היום – זהו ייעוד של ממש. אני מצפה ויודעת שבקהל יישבו חברים רבים ואנשים שהשפיעו על תבנית ילדותי וצמיחתי ובעיקר המשפחה המאמצת שלי, משפחת קליין מבית אלפא".