• מה יש במים האלו?
מה יש בנחל הזה ששיבש מדינה שלמה? הגיעו מים עד נפש! שכחנו את עצמנו, את משפחותינו, את חברינו. השתלחויות, שנאה, השמצות/ נדמה כאילו כל מי שסביבי נמצא בהצפה מטורפת, אלו שרוצים בכל מחיר להיכנס, ובצדק. אלו שלא מוכנים שיכנסו אליהם זה הבית שלהם, ובצדק. אלו שנלחמים למען תיקון עוולות, ואלו שלא מוכנים שיעשה להם עוול.
יש שני צדדים איך שלא נסתכל, ובשניהם אני מחפשת את טיפת השפיות, ההגיון, את המשמעות שתצדיק את מה שקורה פה.
• מה נהיה מאיתנו?
פוגעים אחד בשני ללא רחם, בחברים, באחים, בלוחמים, בפעילים חברתיים, בשכנים, בעם שלנו. כשפרצה הקורונה בישראל לפני כחמישה חודשים נשבענו. נשבענו שנהיה טובים יותר. סבלניים יותר, רחמניים יותר. נגלה אמפתיה, חיבה, נתגייס, נשתנה, נתאחד, נאהב, נחבק מרחוק, נתמוך. חודשיים איש איש ספון בביתו והבנו שאנו לא יכולים אחד בלי השני ועכשיו?
לכולנו יש משקעים, כואבים, מדממים. האם בתוך הטירוף של העולם בתוך המשבר הכלכלי, בריאותי ונפשי הכי גדול שידעה המדינה הזו אם לא העולם כולו זה הזמן לקחת סכינים ולחרוץ את הפצעים אחד של השני או אולי להתכנס כאנשים בוגרים, כשכנים
[dfp name="728×90" height="728" width="90"]
אנשים שאין להם דבר ועניין בעיר ובעמק שלנו צופים מהצד כאילו היינו מופע בהיפודרום בעיר רומית עתיקה, משסעים אותנו זה בזה, כל יום מערכה חדשה, זה עם מצלמה מכאן, וההוא עם מצלמה משם, זה לוקח עורך דין פופולארי וההוא לוקח חברה מסחרית. הם לא רואים אותך, הם לא רואים אתכם, הם לא רואים אותי. הם רואים אינטרסים מול העיניים, כשהסערה תשכח, והמים ירגעו הנחל ישוב לזרום כסדרו אז יתגלה האסון הגדול, יצופו רסיסי השבר בכל אחד מאיתנו.
• "זה מי שבחרנו להיות?"
אני כותבת את הפוסט מתוך כאב גדול. מפיד שהיה מלא בתמונות עיצוב, חברים, משפחה, ועבודה נהיה פיד של שנאת אחים.
מה נהיה מאיתנו??? מה יש במי הטורקיז הללו שהטריף לכולם את כל החושים? לשים תלתליות על גדרות כאילו יש פה אויב שמאיים על בית? לעמוד בכניסה ליישוב שעות ולגרום לחץ לתושבים? וההתנגחות העדתית מה קורה איתה? זה מי שבחרנו להיות? בתורה מים הם חיים, לאחרונה נראה שהמים הרסו לנו את החיים. הרסו את הפסטורליות, את החברות, את העיר והעמק היפים שלנו, את הסביבה הנאה והמיוחדת בה אנו חיים.
כן יש מחדלים, יש עוולות. כן יש המון מה לתקן! אלו היו חלוצים בקיבוץ ואלו יישבו ערים פריפריאליות המשמשות בגבולות המדינה. אלו עברו שואה נוראית וכואבת, ואלו עברו מסעות איימים בגילאים צעירים ועלו ארצה כאשר חצי ממשפחתם שקעה במצולות. כולם הגיעו לפה לחול וחולירע, לביצות ולשמש קופחת. האבות של כולנו הקיזו דם, עמלו בכפיים, עבדו את האדמה את הביצות, אצל כולם עלו מידי פעם לישון רעבים, כי כיכר הלחם לא הספיקה לכולם.
• "האם כלו כל הקיצים ואיבדנו את היכולת לדבר?"
לכולנו יש משקעים, כואבים, מדממים. האם בתוך הטירוף של העולם בתוך המשבר הכלכלי, בריאותי ונפשי הכי גדול שידעה המדינה הזו אם לא העולם כולו זה הזמן לקחת סכינים ולחרוץ את הפצעים אחד של השני או אולי להתכנס כאנשים בוגרים, כשכנים. לכולנו יש ציבור ראוי, מכובד, משכיל, דעתן, בעל סולם ערכים כזה או אחר, בעל יעדים ורצונות. האם כלו כל הקיצים ואיבדנו את היכולת לדבר? לדון? ממתי דפי הפייסבוק הפכו להיות תחליף למבט עיניים, לחיבוק, ממתי קבוצות וואטס-אפ הפכו למקום השתלחות ביזוי והתססה איבדנו את היכולת לשמוע, להקשיב, לקבל גם את מי ששונה ממני? מה יש בכם מי הנחל היפה הזה שכישפתם ושיבשתם את כל מה שהכרנו? את כל מה שהרווחנו? הלוואי שנוכל גם אנחנו דעתנו, נפשנו ורוחנו לזרום בנחת ושלווה כמו מי נחל, ביופי ובחן לקבל אחד את השני. הלוואי ונוכל כמו מי הנחל הקסום לשמור על אותה טמפרטורה ללא מנעדים והשפעות ממזג האוויר שסביבנו.
הלוואי ונוכל להיזכר שמים הם חיים. וכאן נגזר עלינו לחיות יחד, בחיים, בשובע ובשלום.
"מים קרים על נפש עייפה, ושמועה טובה מארץ רחוקה".