• צבא הפייסבוק מכה שנית/אחיקם משה דוד
לפני מספר שנים שאל אותי פוליטיקאי מסוים מאזור המרכז מה לדעתו צריך לעשות בשביל שהציבור יראה בו מועמד לגיטימי לראשות עיר.
היה זה בתחילת עידן הרשתות החברתיות והצעתי לו להקים 'צבא פייסבוק', המורכב מנאמנים שנמצאים ברשתות החברתיות.
הוא גיחך ואמר לי שהוא מעדיף לשכנע את העיתונות המקומית לעבוד איתו. בהמשך הוא הבין שמדובר במאבק אבוד ומוטב כי ישמע בעצתי. הוא
גייס כמה עשרות חברים ובני משפחה אשר החלו להלל את שמו בפייסבוק שהתפתח במהירות מדהימה.
לאט לאט הוא אסף לעצמו קהל אוהדים וכמות הלייקים שלו גברה בכל פוסט. היה זה תהליך איטי יחסית אך בטוח ובסופו של דבר מצא עצמו אותו חבר מועצה כמעט אנונימי כראש עיר, כאשר את מירב מרצו הוא השקיע בפייסבוק, שם נמצא היום רוב הקהל.
לרוה"מ בנימין נתניהו, יש למעלה ממיליון וחצי (!) אוהדים בפייסבוק. הוא לא צריך להמתין עד מהדורת הטלוויזיה או עד עיתון הבוקר כדי להעביר את המסרים שלו והוא ניצל זאת היטב במערכת הבחירות האחרונה, עד אשר בסביבתו אומרים כי לפייסבוק הוא הכלי החשוב ביותר בזכותו ניצח את הבחירות.
סרטון 'הערבים נוהרים לקלפי' של נתניהו, שלדברי רבים היה זה שהקנה לו את הניצחון בבחירות, לא יכול היה להיות מפורסם בשום מדיה מסורתית ואלקטרונית אלא רק באמצעות רשתות חברתיות. יש שיטות רבות ומגוונות לנצח בזירות המדיות החברתיות, שיטות שמשתכללות עם הזמן והופכות לאומנות תקשורתית לכל דבר.
כמעט ואין הבדל בין מאבק פוליטי למאבק מלחמתי מבחינה תודעתית. המאבק עבר מזמן לפייסבוק, לטוויטר, "וואטס אפ" ולמדיות חברתיות נוספות. מי שמראה נוכחות במקומות הללו ועושה זאת ראשון הוא גם מי שמנצח בקרב התודעתי, שהוא לא פחות חשוב מהקרב הפיזי.
גל הטרור הנוכחי בינינו לבין הפלסטינים תפס את הישראלים מוכנים ודרוכים. הטלפונים הסלולרים נשלפים במהירות, תמונות וסרטונים מזירות האירועים מועברות במהירות מטורפת לרשתות החברתיות. כל מי שקונה פלאפל נהפך לעיתונאי בפוטנציה, וכל חיילת שממתינה לאוטובוס בתחנה המרכזית, הופכת להיות גורם משפיע.
אבל הפייסבוק עלול להיות גם מסוכן. הפצת שמועות לא נכונות יכולה לגרום לכאוס ולהסתה מיותרת. פוסט לא נותר באוויר אלא גורר אחריו תגובות ולכן צריך לעשות בו שימוש מושכל. פלסטינים רבים מוסתים במשך תקופה ארוכה ברשתות החברתיות. שם כל דכפין מצייר את ישראל כמפלצת שותה דם ילדים פלסטינים. הם כבר לא צריכים להמתין לדרשת האימאם ביום שישי במסגד אלא צורכים ישירות את דברי ההסתה בפייסבוק או בווטס אפ ואת ההתפרצות ראינו היטב בגל הנוכחי.
מדינת ישראל חייבת להפנים שהקרב התודעתי כבר מזמן שינה פניו. מסיבות עיתונאים והודעות לעיתונות הן חשובות, אך הן מהוות רק כלי משלים למרחב בו מתנהל הקרב התקשורתי האמיתי – בטלפון הסלולרי או במחשב הביתי.
צה"ל והמשטרה תמיד יעשו את עבודתם אך אם תשכיל מדינת ישראל להקים לה גם צבא אינטרנטי המוכן תמיד לקרב וירטואלי- היא תנצח גם את הקרב התודעתי.
הכותב הינו ראש אגף ההסברה של המשרדים לפיתוח הנגב והגליל והמשרד לשיתוף פעולה אזורי, מרצה ותושב עפולה.
[dfp name="728×90" height="728" width="90"]
• המקום האמיתי/שלומי ברטלר
ברוכים הבאים למקום האמיתי. לכיכר העיר, לרחבת המסדרים, למרחב שבו נמצא בתכל'ס הכל. הפייסבוק כבר מזמן הפך להיות מרכז העניינים. נכון, הוא פרוץ לכל, מאפשר משמעות מוקצנת להחריד למושג "חופש הביטוי", נכון גם שבהרבה מהמקרים (בייחוד בימים אלו) נראה כאילו החוק
לא ממש חל עליו, אבל למרות זאת הוא די משקף.
לא משנה איזה "פיד" יש לכם וכמה חברים לוקחים בו חלק, גם לא משנה מה אופיים ומהם דעותיהם של המשתתפים – כאשר ישנו מצב נתון שנוגע בכולם קרי: פיגועים וטרור, בחירות, הצלחות וכישלונות ספורטיביים ועוד שלל מקרים דומים – התנועה ברשת החברתית הופכת להיות חד כיוונית.
החתולים שמנגנים על פסנתרים והאנשים שגוררים משאיות עם השיניים מפנים את מקומם לפוסטים נוקבים, זועמים, כאלו שקשה להישאר אדיש לאחר קריאתם. פוסט רודף פוסט שמשותף, מופץ, מתרחב ומגיע כלאחר לחיצה על כפתור קטן למאות אלפי זוגות עיניים בזמן קצר. "שיחות הסלון" הפכו להיות "שיחות ההמון", הסחף כמעט ולא ניתן לשליטה.
הפייסבוק הוא זירה חופשית לפורקן, מקום שבו ניתן למצוא נחמה מהירה וגיבוי למחשבות שפעם, מזמן, לפני פחות מעשור, היו נשארות בגדר מחשבות, והיום הן מילים נוקבות, לעיתים פוגעות ומסיתות. הישיבה מאחורי המסך והמקלדת נותנת תחושת בטחון גם לאלו שבעבר לא היו מעיזים בחלום הכי ורוד שלהם, לומר את דעתם. המגמה ברורה.
מעטים יהיו אלו שיאזרו אומץ וישחו נגד הזרם. יש כיוון והוא ברור, ומי שיסטה מהמסלול, די מהר יוחזר אליו בחזרה. פעם היו זורקים עליו עגבניות, היום יעשו זאת באמצעות מילים מושחזות, גידופים ולא מעט פעמים גם איומים.
הרשת החברתית הנפוצה בעולם הפכה לקול העם. פוליטיקאים מתחילים את היום אצלה. בודקים את הדופק ומקבלים החלטות על פיה. העם מצידו מבין זאת ואומר את דברו באופן חופשי. אין דין ואין דיין. ייקח עוד זמן עד שמישהו יעשה שם סדר אמיתי. אני לא בטוח שמר צוקרברג הבין בזמנו את העוצמה של הכלי המוזר שהמציא. היום הוא כבר עובדה מוגמרת ובלתי מרוסנת.
הכותב הינו עיתונאי ומורה לתקשורת בכפר הנוער ויצו ניר העמק
[dfp name="728×90" height="728" width="90"]
• מדינת כל עיתונאייה/דודו בזק
אינתיפאדת הסמרטפונים – שלושה עשורים אחורה, אם נצפה בארכיון האינתיפאדה הראשונה נקבל בעיקר צילומי וידאו ערוכים ומצונזרים של הערוץ היחיד דאז הערוץ הראשון שמספרים את הסיפור הישראלי והצד שלו בסכסוך.
צד אחד, פריימים דומים. מאז הרבה בקת"בים התלקחו באזור והקדמה עשתה את שלה. אם בעבר חיים יבין, אהוד יערי ואורן נהרי סיפרו את הסיפור, כיום, יוסי, אבי, רעות, מיכל , מוחמד, נאביל וחנין מספרים אותו. 30 שנה אחרי, אנחנו חיים בעידן עיתונאות האזרחים, הם הסיפור.
אם בעבר נאלצו ברשות השידור להוציא צלם, כתב, מקליט קול ומפיק בתוך מונית צפופה לצלם את האירוע, לדאוג לשלוח את החומרים עד שמונה בערב ולהתפלל לתפוס כמה דקות במבט, הטכנולוגיה שינתה הכל. בעזרת מכשיר חכם וסלולארי עם מסלול של 59 שקלים בגולן טלקום, כל אחד מאיתנו מתעד את האירוע, עורך בשניות ומעלה לפייסבוק כפלטפורמה הפצת המידע המרכזית כיום, ככה בלי מסננים ובלי אחריות ומה שיהיה יהיה.
כל אחד מספר את הסיפור שלו, אבי מירושלים מתעד את ההשתלטות ההיראות של אזרחים על המחבל, מוחמד גם מירושלים אבל מהצד המזרח מתעד עד כמה הירואי השאהיד. היכולת לתעד ולהפיץ להמונים הפכה כל אחד מאיתנו לעיתונאי. מדינת כל עיתונאיה.
ויש לזה השלכות, היכולת לעלות סרטונים מזוויעים, לספר את הסיפור באופן מעוות, היכולת של כל "עיתונאי" להתסיס, לעוות, לעודד תוקפנות בעמוד פייסבוק שהקים בדקה וחצי גרמה להתלקחות האזור. לטכנולוגיה יש יתרונות רבים שהפכו את החיים שלנו למהירים ואיכותיים יותר-אנחנו כבר לא מבזבזים זמן לשלוח מכתב או לטוס לפאריז לרכוש נעליים מיוחדות – הכל זמין ומהיר גם היכולת להסית ולגרום להמונים לצאת לרחובות ולדקור ללא הבחנה. גל הטרור הנוכחי הוא ללא ספק המתועד ביותר בהיסטוריה, בו כל אזרח מביא את הצד שלו לסכסוך. מיליוני זוויות לה, לאינתיפאדת הסמרטפונים לטוב ולרע.
הכותב הינו בעל תואר שני בתקשורת ומרצה לתעמולה בתקשורת במכללת עמק יזרעאל
[dfp name="728×90" height="728" width="90"]
• מילים יכולות להרוג/עמי כברי
אם להשתמש במונחים מהעולם הפיזי, החוויה הפייסבוקית הקטינה מאד את העולם שבו אנחנו חיים. היא קיצרה טווחים, זירזה תהליכים, הסירה מחיצות ובעצם הכניסה אותנו, המשתמשים, לתוך אולם שהוא מספיק קטן כדי שכל קריאה שלנו תגיע אל היושב בקצה השני.
גם אם מדובר במישהו שיושב עכשיו על פסגת הקילימנג'רו. עם סמארטפון, טאבלט או לפטופ. במצב דברים שכזה, לכל אמירה משמעותית יש
סיכוי להגיע למספר עצום, כמעט בלתי נתפס של אנשים. אם נרצה בכך. אם לא, אנחנו נקבע לאיזו אוזן תגיע הקריאה (באמצעות רשימת החברים) וממי רצוי להסתיר אותה.בניהול של מאבק ציבורי – יש לתכונות הללו ערך שלא יסולא בפז. בדברים 'הנחמדים' אתה משתף את כולם; את האמירות הקשות, דברי ההסתה וחצאי האמיתות שנועדו לייצר סערת רגשות – שמור רק למי שאתה סומך עליו. הסוגיה הרגשית משמעותית עד מאד בפייסבוק.
כל אמירה (פוסט) גוררת אחריה תגובות שנועדו – פחות או יותר – להכריע מי צודק (ומי בוגד או חלילה שמאלן יפה נפש). הקורא התמים, זה שאין לו דעה יצוקה בבטון בכל נושא בעולם, מושפע ממה שהוא קורא. אם חשב עד עכשיו שלא יפה להרוג פרות ולאכול אותן, די ברצף של חמישה פוסטים, שהרוב המכריע בהם סבור בדיוק להיפך, כדי שיהפוך לחובב בשר שסולד מצמחונים. נהוג לטעון שמילים יכולות להרוג; הפייסבוק מוכיח שהעוצמה האמיתית שייכת לתמונות הנכונות (חייל מלטף ראש של ילד בחברון) ועוד יותר מכך לסרטונים.
חברה זועמת שחיה בתחושת קיפוח מתמדת היא כר נוח להנעה ולהסתה באמצעות סרטונים שמישהו מנסה לשכנע אותך שהם המציאות האמיתית במערומיה… מיותר לומר שכאשר אנשים מתייחסים כך אל מה שמוכרים להם בפייסבוק – הסתה והנעה לפעולה היא אופציה הגיונית ומתבקשת.
הכותב הוא יועץ תקשורת, מגיש הבוקר השישי ברדיו "קול רגע"