רבקה קארפ נולדה בארצות הברית לאבא יהודי ולאימא נוצרייה. ההורים שרצו שהילדים יגדלו כיהודים, גיירו את הילדים בגיל צעיר וחינכו אותם ברוח היהדות. רבקה הגיעה במסגרת הזו לתנועת הנוער הרפורמית היהודית בארצות הברית, התשובה הרפורמית לבני עקיבא, וגדלה על ערכי המורשת היהודית והעם היהודי. במסגרת התנועה הזו הגיעה רבקה לישראל בגיל 18 לשנת שירות למען העם היהודי.
היא הגיעה ללוטן ומשם עברה לכרמיאל שם התנדבה במשך שישה וחצי חודשים במסגרת מד"א: "גרנו בכרמיאל כולנו בפנימייה והתנדבנו וגם המשכנו ללמוד עברית, ואז עברנו לארבעה חודשים לירושלים ולמדנו שם. למדנו היסטוריה, פוליטיקה ויהדות ועשינו סיורים שקרבו אותנו מאד לארץ הקודש".
• בגלל החיבור החליטה לעשות עלייה
אחרי שנת השירות חזרה רבקה עם חבריה לארצות הברית והחלה ללמוד במכללה בחוג למדעי המדינה. אבל כבר ברגע שחזרה הביתה, הבינה רבקה כי מקומה אינו בארצות הברית אלא בארץ המובטחת, ארץ הקודש, ישראל : "בשנה שהייתי בארץ הרגשתי שנוצר חיבור, בגלל שגרנו פה בארץ ממש אהבתי איך אנשים חיים פה ומתנהלים, אהבתי את הדאגה אחד לשני ואת הביחד הזה שיש בארץ והבנתי שאני רוצה להיות חלק מהיחד הזה".
רבקה החליטה שהיא עושה עליה לארץ ישראל, ובשלב ראשון התכנון היה להשלים את הלימודים באוניברסיטת תל אביב אבל מהר מאד הגיעה להחלטה כי העלייה לא תהיה מושלמת אם לא תתגייס לצה"ל ותשרת שירות משמעותי ומלא בצה"ל: "אם הייתי מחכה עם העלייה נניח לגיל 25 הייתי עולה ולא מתגייסת וחשוב היה לי לשרת את המדינה שלי".
רבקה הצטרפה לגרעין צבר של עולים ועולות והגיעה לקיבוץ גבע שבעמק שם אומצה ע"י משפחת שבילי יחד עם כל החברים מהקיבוץ ויצאה לשירות צבאי מלא. שירות מלא לחיילות בישראל הוא שירות של שנתיים, אבל מכיוון שרבקה שלנו רצתה שירות משמעותי, היא התגייסה להיות לוחמת, כלומר שירות מלא של 3 שנים. עדות נוספת לרצינות של רבקה היא העובדה שהיא התגייסה למוטיבציית יתר להגיע ולעזור למדינת ישראל: " הציונות ממש חזקה.
מאוד מאוד חשוב לי להיות פה ולחיות פה כאזרחית מדינת ישראל, ורגע כזה כמו ב'צוק איתן' מחזק את ההבנה שיש צורך לתרום למדינה ברגעיה הקשים".
• אני חלק מצוות לוחמים
במהלך "צוק איתן" והמצב לא רק שלא הרפה את ידיה אלא גרם לה רבקה שהתגייסה כאמור בגיל 21 מספרת על השירות עם הבנות הישראליות בנות ה – 18: "זה שונה, כי יש להם למשל בעיה לעבוד תחת עומס דברים שאני עשיתי כבר, עבדתי כבר כחובשת, לא מפריע לי לעבוד תחת עומס ולחץ אבל מישהו בן 18 זה משהו חדש שהוא עוד לא עשה בחיים שלו, זה היה מאוד מאוד קשה עם אלו שהיו איתי אבל מצד שני כשהם היו יושבים ושרים שירים בעברית, ומדברים על איך היה הטיול השנתי, אני לא ידעתי מה זה טיול שנתי בכלל ולא יכולתי להשתתף בשיחות האלה". למרות הבדלי הגיל והמנטליות, סיימה רבקה את הטירונות כחיילת מצטיינת בטירונות והמשיכה את המסלול כלוחמת.
כלוחמת הגיעה רבקה לגדוד התותחנים כשהיא חיילת יחד עם ארבע לוחמות נוספות, יחד עם עוד כ – 70 בנים, אבל ברור שגם זה לא נראה לה מצב בעייתי בכלל: "אני חלק מצוות של לוחמים. הפעילות שלנו כרגע היא החזקה של קווים, כרגע בפיקוד מרכז, אבל אנחנו יכולים להשתמש בכלים שיש ברשותנו הכל לפי הצורך. בטירונות ולאורך כל המסלול הרגשתי חלק מהצוות ואני בטוחה שההרגשה הזו תישמר גם בגדוד".
כאמור, לישראל הגיעה בתור חיילת בגרעין צבר לקיבוץ גבע. אם ההתאהבות הראשונית של רבקה הייתה במדינת ישראל, אז לעמק שלנו בכלל ולקיבוץ גבע בפרט יש מקום של כבוד בלב של רבקה: "גבע זה הקיבוץ שמאמץ אותי ועוד 15 חיילים בודדים. אנחנו גרעין שנקרא צבר ואנחנו גרים בבית משלנו.
יש לי משפחה מאמצת, משפחת שבילי, שאומנם אני לא גרה אתם אבל אני אצלם בארוחות שישי וחגים. אני אוהבת את המקום האנשים והאווירה , זה המקום הכי יפה בעולם".
כמו שכבר ציינתי, רבקה נמצאת כרגע בדרך לשירות משמעותי מלא אבל היא כבר חושבת על החיים בישראל אחרי השירות, ובהחלט מאמינה שהחיים בעמק הם אופציה אמתית: "כשאתה יוצא מאזור המרכז ומגיע לעמק הירוק והיפה הזה, זו ההרגשה הכי טובה בעולם ואני לא מוצאת שום סיבה לא לחיות כאן כל החיים".