רכשתם דירה טרם הנישואין והיא רשומה על שמכם? או שמא קיבלתם בירושה דירה במהלך חיי הנישואין? חשוב לדעת כי הדירה שחשבתם שהיא נכס אישי שלכם עלולה להיחשב לרכוש משותף בעת גירושין. המשמעות היא כי הצד השני יהיה זכאי לזכויות בה.
חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 קובע כי חלוקת הרכוש אצל בני זוג שנישאו לאחר 1.1.1974 תיעשה ע"פ הסדר איזון משאבים. כאשר סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון קובע כי הרכוש המשותף המחולק במסגרת הסדר איזון משאבים, לא יכלול ירושות ומתנות שאחד מבני הזוג קיבל במהלך הנישואין, וכן נכסים שנצברו לפני הנישואין. דהיינו, סעיף זה מוציא נכסים מסויימים מתוך המסה המשותפת ומורה שלא לאזנם.
גם בפסיקת בתי המשפט, ההלכה הכללית הינה כי אין לחלק נכסים אלו, המכונים גם נכסים חיצונייםאו אישיים, במסגרת הליך גירושין.
יחד עם זאת בית המשפט העליון קבע חריג להלכה זו, הנקרא: "כוונת שיתוף" ועל אף האמור בסעיף 5(א) לחוק יחסי ממון נכס חיצוני של אחד מבני הזוג יכול להפוך לנכס משותף ולהיכלל בחלוקת הרכוש בין הצדדים. תרחיש זה אפשרי כאשר נסיבות המקרה מלמדות כי הנכס הוטמע בחיים המשותפים, וזאת בתנאי כי הצד שטוען לזכויות באותו נכס הוכיח כי הוא הפך למעשה לנכס משותף בתקופת הנישואין. לדוגמא, שיפוץ והשבחה של הנכס מכספים משותפים, היותה של הדירה דירת מגורים יחידה של המשפחה אשר מתגוררת בה שנים רבות ועוד.
מטבע הדברים, מרבית הסכסוכים אשר מגיעים לפתחו של בית המשפט בהליכי גירושין עוסקים בעיקרם בדינה של דירת מגורים בה התגוררו הצדדים. דירת מגורים היא הנכס המשמעותי והיקר ביותר מבחינת בני הזוג, ועל כן ברור כי עיקר המחלוקות ביניהם יתנהלו אודות נכס זה, באופן לפיו בן הזוג אשר דירת המגורים איננה רשומה על שמו יטען לקיומה של כוונת שיתוף כלפיו לגביה.
ואכן, גם בתי המשפט נוטים להעניק לדירת מגורים המהווה נכס חיצוני מעמד מיוחד, ולהחיל עליה באופן מוגבר את כוונת השיתוף, להבדיל מנכסים חיצוניים אחרים, אם כי אף זאת, כמובן, בכפוף לנסיבותיו של מקרה ומקרה.
• על שם מי רשום הנכס?
נהוג לחשוב כי כאשר הרכוש רשום על שם בן הזוג שקנה אותו או קיבל אותו בלבד ולא על שם שני בני הזוג, מהווה הדבר הגנה מפני תחולתה של הלכת השיתוף. מדובר בהנחה שגויה משום שכוונת השיתוף יכולה להתקיים גם כאשר לא הוסף שמו של בן הזוג האחר לנכס. יחד עם האמור יצויין כי במסגרת בחינת העובדות כולן, שאלת הרישום יכולה להוות אינדיקציה מסוימת כי לא היה רצון לשתף בנכס, אך הפסיקה מפרשת לרוב את הפרט הזה כטכני בעיקרו ולא מהותי. על כן, לרוב, הרישום לא יעמוד לבדו כטענה לקיומה או העדרה של כוונת שיתוף ובית המשפט יבחר לנתח ולבדוק לעומק את הטענות כולן.
• הפתרון: ערכו הסכם ממון
כפי שניתן להבין, נושא חלוקת הרכוש הוא מורכב מאוד. כאשר, מצד אחד, סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון מפריד בין רכוש אישי לבין רכוש משותף ומאידך, קובעת הלכת השיתוף כי כל נכס אישי יכול להפוך למשותף אם הוכחה בו כוונת שיתוף. מצב זה הוא כר פורה לסכסוך כלכלי בין בני הזוג, דבר אשר יאריך, ייקר ויקשה על הליך הגירושין. אולם, אם בני הזוג עורכים הסכם ממון, באפשרותם להתנות על תחולתם של הסדרים אלו. ראשית, הם יכולים לקבוע מראש כי לא תהיה חלוקה שווה ביחס לנכסים בכלל או נכסים חיצוניים/אישיים בפרט ושנית, באפשרותם להתנות על תחולתה של הלכת השיתוף, כך שרכוש אישי יוותר בבעלות מי מהצדדים לכל אורך משך הנישואין ועל כן אין לחלקו במקרה של גירושין חלילה. יתרה מזאת, במסגרת ההסכם יוכלו להתייחס לנכסים ספציפיים ולקבוע כי לא תחול עליהם הלכת השיתוף בעת פרידה, למשל דירה, כספים שהתקבלו בירושה, נכס בעל ערך סנטימנטלי ועוד.
לסיכום, לתחולתה של הלכת השיתוף יש משמעות כלכלית עצומה עבור שני הצדדים בהליכי גירושין. אם קיים נכס חיצוני שברצון אחד מהצדדים לשמור עליו במקרה של גירושין, אין להסתמך על תחולת סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון לבדו ויש לערוך הסכם ממון אשר ישמור על הנכס וישתיק טענות על שיתוף בו.