מאחורי שירה יעל מעפולה סיפור חיים רצוף טלטלות, מרגש, סוער ומעורר השראה. הסיפור שלה יכול להוות תסריט לספר, סדרה או אפילו סרט, כזה שבתחילתו הכתוביות מבשרות כי הוא מבוסס על סיפור אמיתי. הוא מתחיל בעולם החרדי ומסתיים ברצונות וחלומות לככב כמוזיקאית על במות ישראל.
היא בת 33, מתגוררת בשכונת רובע יזרעאל בעפולה, נשואה לדניאל, איש הייטק ואמא לנגה בת ה-12, ינון, 10, ואביתר, 7. בעיסוקה כיום היא מנהלת משאבי אנוש ומנהלת פיתוח ארגוני.
החזות החיצונית המרשימה שלה, שאותה היא חושפת בין היתר ברשתות החברתיות, לא מעידה כהוא זה על התהפוכות בחייה.
את שנות ילדותה היא העבירה בשכונה החרדית "חזון איש" בזכרון יעקב, בת בכורה למשפחה של חוזרים בתשובה עם חמישה ילדים.
"זו שכונה חרדית שנהוג לכנות 'הארד קור', עם כל המשתמע מכך", מספרת שירה, "הייתה לי ילדות נפלאה, מקסימה, למרות כל החוקים, והנוקשות של הזרם אליו השתייכנו".
• "מאז שאני זוכרת את עצמי אני אוהבת לשיר"
אחד האיסורים בתכלית האיסור ממנו הושפעה שירה נגע לאהבה הגדולה שלה למוזיקה. בציבור החרדי והחילוני מכירים את הטאבו הזה בביטוי "קול באישה ערווה", ביטוי תלמודי שמשמעו כי קולה של אישה נושא במהותו תכונות מיניות. קביעה זו הביאה לאיסורים הלכתיים המגבילים את רשותו של גבר לשמוע קול אישה זרה לו, כלומר שאינה אשתו או בת משפחתו, מטעמי צניעות. בשנות ילדותה שירה אהבה לשיר, כמובן רק בקרב חברותיה או בביתה, כשהיא עדיין לא מבינה איזו השפעה תהיה למוזיקה על חייה: "מאז שאני זוכרת את עצמי אני אוהבת לשיר", היא מספרת בהתרגשות, "שרתי כמובן רק במקומות שאפשר כי היה לי ברור שאין אופציה אחרת, זה לא שהייתי חשופה למשהו אחר. האיסור הזה, והסביבה בה גדלתי גם השפיעו בצורה ישירה על הביטחון שלי. למרות האהבה למוזיקה לא היה לי ביטחון לשיר מול אנשים והאופציה הזו בכלל לא הייתה קיימת בכל מקרה. בזמנו שמעתי ופיזמתי שירים ופיוטים חסידיים אותם הכרתי. החשיפה שלי למוזיקה שונה הייתה בזכות האהבה הגדולה של אבא שלי שהוא המנטור המוזיקלי של כל המשפחה מאז ומתמיד למוזיקה. אני זוכרת את הוריי שומעים כל ערב מוזיקה ביחד. להקות כמו הביטלס ופינק פלויד היו מתנגנות בביתי בשקט בשעות הערב למרות שזה לא היה מקובל ואני הייתי מקשיבה באהבה ובשקיקה".
• "יש תחושה כאילו הנשמה שלך מתה"
בשנות העשרה לחייה, החלה שירה לשאול יותר ויותר שאלות בנוגע לעולם בו היא נמצאת. היא חקרה, בדקה והחלה אט אט לשבור מוסכמות בל יעברו בזרם אליו השתייכה המשפחה ובכלל בעולם החרדי. לדבריה, היא לא קיבלה תשובות שסיפקו אותה. "אמרו לי בעיקר כמאמר השיר: 'יש דברים נסתרים, לא נבין לא נדע'. ואותי זה לא סיפק. ככל שהשנים נקפו פיתחתי אישיות משל עצמי, רצונות מובהקים ומרדתי במובן מאליו". הסביבה של שירה נותרה חסרת אונים אל מול השינויים שהתחוללו בה בעת ההיא והקושי והבלבול באו לידי ביטוי גם במסגרות החינוכיות שעברה, שלוש במספר: "זו הייתה תקופה מאתגרת בשבילי ובשבילי המשפחה שלי. אמא שלי שהילדים שלה תמיד היו כל עולמה נלחמה וניסתה לעשות הכל כדי לעזור לי ולשמור על הצביון הדתי של הבית במקביל. אני זוכרת שבתקופה הזאת היא בכתה המון אבל אני כבר לא הייתי שם – הכמיהה לחופש פשוט בערה בי".
• "כאילו נולדת לעולם חדש לחלוטין"
בגיל 15, הוחלט ששירה תעבור לגור עם סבה ז"ל וסבתה שנהילו אורח חיים חילוניים בנהריה – מה שבזמנו אמור היה למזער את ההשפעה על יתר האחים ואת הדחיה מהסביבה השמרנית הכרוכה בהשלכות רבות המשפיעות על כלל המשפחה. "חזרה בשאלה לא פשוטה לאף אדם וזו בלשון המעטה", אומרת שירה, "הנשמה שלך מתה יחד עם האמונה שמשאירה אחריה ריק גדול. גם ההשלכות הן עצומות וכוללות ניתוק מהמשפחה, מהסביבה שהייתה כל עולמך עד עתה. מעבר לכך יש גם את המעבר לעולם החילוני שדורש הבנה והסתגלות השונה אלפי מונים. זה כאילו נולדת לעולם חדש לחלוטין. אחרי המעבר אני זוכרת שהתנחמתי בעיקר עם דיסק שירים של הזמר אלטון ג'ון, איתו הייתי נכנסת לישון מדי לילה סבי ז"ל וסבתי שתחיה פתחו לי את ביתם באותה שנה ועל כך תודתי נתונה להם עד סוף ימיי". למרות השנים הרבות שעברו, שירה זוכרת בבהירות את האתגרים שניצבו לפניה בעת ההיא, הניתוק מהמשפחה לא הקל עמה וכך גם החיבור לחילוניות החדשה שבחייה: "עשיתי צעדים ראשונים כמו ילדה, הייתי תמימה, שמעו בקול שלי את הנאיביות. נחשפתי להמון 'זאבים' ועברתי המון חוויות קשות על בשרי, אבל כאלה שבדיעבד ברור לי שחישלו אותי". היום כל המשפחה שלי נמצאת במקום אחר, אבא שלי הפך מראש כולל לאיש הייטק, וכולם בעצם עברו תהליך במהלך השנים".
• "הלב שלי קצת דפק אבל זה עבר"
אחרי שנה של מגורים בנהריה, שירה החליטה לחזור להתגורר עם הוריה, שבינתיים עזבו את השכונה החרדית בזיכרון יעקב ועברו להתגורר במגדל העמק. "המשפחה הייתה חסרה לי", היא נזכרת, "הבטחתי לנסות להסתגל, להשתלב בהרמוניה המשפחתית. השלמתי את שארית שנות לימודיי בבית ספר דתי, נצמדתי לחוקים המקובלים וזה הרגיש כמו תהליך של חזרה בתשובה". שירה סיימה את לימודיה, עשתה שירות לאומי מלא ובדרך שהחיים זימנו לה הכירה גם את דניאל, שלמרבה האירוניה חזר בתשובה: "הייתה לנו מיד אהבה גדולה", היא מספרת, "היו לי חברים לפניו אבל היה ברור לי שדניאל הוא האחד, הרגשתי שזה זה ושאיתו אני אבנה בית בישראל. החלטנו גם שננהל יחד אורח חיים דתי, שאעטה כיסוי ראש. בגיל 20 נישאנו ובהמשך נולדו לנו שלושה ילדים מקסימים". ה'טויסטים' בחייה של שירה לא נעצרו בנקודת הזמן הזו. "אחרי תקופה קיבלתי החלטה להוריד את כיסוי הראש ופשוט הגעתי לעבודה עם שיער פזור שמתנפנף לכל עבר. החברים לעבודה היו די בהלם אבל אני הרגשתי שלמה לחלוטין עם ההחלטה המודעת שקיבלתי. הטריגר היה יום לפני בעת שכמה קולגות שלי לעבודה יצאו לפאב ואמרתי שאני מצטרפת. כמובן שהם היו מופתעים. הלב שלי קצת דפק אבל זה עבר והדחף לחיות את החיים ללא מסיכות גבר על הכל".
"עשיתי צעדים ראשונים כמו ילדה, הייתי תמימה, שמעו בקול שלי את הנאיביות. נחשפתי להמון 'זאבים' ועברתי המון חוויות קשות על בשרי, אבל כאלה שבדיעבד ברור לי שחישלו אותי"
איך התהליך שעברת עם עצמך השפיע על הקשר עם בעלך, איך זה השפיע על הבית שבנית?
"דניאל הוא אדם טוב, מכיל ומבין את נפשי. ברור שהתהליך הזה לא הקל עמו ועמנו. זה לא נעשה ממקום של מרד אלא של השלמה. אנחנו מנהלים היום תא משפחתי בשותפות וכל אחד עם אמונותיו.
שירה יעל: "אני חיה כחילונית והוא כאדם דתי. כמובן שאנחנו מודעים גם לעובדה שיש השפעה על הילדים והחשש שהם יתבלבלו – אבל הערך הכי חשוב שהשרשנו בבית הוא הסבלנות ולאורו אנחנו חיים ומסתדרים. הילדים שלנו גדלים בצורה מיוחדת, בצורה בריאה ומקבלת. הם נולדו לתוך עולם של סובלנות- הלכה למעשה. אז יש קידוש, ושמירה על השבת, אבל אני לא חשה מחויבת לשמור על מצווה כזו או אחרת, מעבר לרצון לכבד את בן הזוג שלי. לי ברור היום שאין אמת אחת ולכן יש גם המון פתיחות בבית שלנו, הכלה וכמו שאמרתי כבוד. לפנאטיות, לכפייה ולקיצוניות אין מקום".
• "הרגשתי שהחיים חולפים ועוברים בלי שאני עושה מה שאני באמת רוצה"
החיים האינטנסיביים הובילו את שירה להחזיק במשרה, לנהל תא משפחתי ולשים את המוזיקה שהיא כה אהבה בצד. החיידק התעורר בגיל שלושים. "יש נשים שחוות משבר בגיל 40, אז אצלי המשבר הופיע מוקדם יותר, לפני כשלוש שנים, כשחגגתי 30. הרגשתי שהחיים חולפים ועוברים בלי שאני עושה מה שאני באמת רוצה. עד אז לא העזתי לשיר ולחשוף את עצמי בפני אנשים, קהל וכצעד ראשון נרשמתי ל'מוזה' ברמת ישי. קבוצה בה נותנים מקום למוזיקה, כתיבה ושירה ממקום של הגשמה, ייעוד וסיפוק. המקום הזה שינה לי את התפיסה. מצאתי שם במה מכילה לאומנים בתחילת דרכם ובכלל לאנשים שרוצים לחשוף את סיפור חייהם במקום בטוח. זו פלטפורמה רגישה. שרתי בפני חברי הקבוצה את 'קריפ' של רדיו הד ובהמשך את 'איכה' של שולי רנד וקיבלתי תגובות מרגשות, מחזקות ויוצאות דופן. אני זוכרת שמישהו אמר לי 'את זמרת' וזה הכה בי".
"אני חיה כחילונית ודניאל כאדם דתי. כמובן שאנחנו מודעים גם לעובדה שיש השפעה על הילדים והחשש שהם יתבלבלו – אבל הערך הכי חשוב שהשרשנו בבית הוא הסבלנות". "יש לי המון טקסטים חשופים שאני רוצה להפוך לשירים. הם נוגעים במקומות הכי רגישים בחיים שלי, בחוויות והטלטלות של חיי, בגעגועים שלי"
השלב הבא בחיבור של שירה למוזיקה כלל כבר ביטחון במינון גבוה יותר. היא החלה להשתלב בהרכבים מוזיקליים בפרדס חנה וברחבי העמק, להופיע בבמות קטנות ופתוחות ברחבי העמק ואחד השיאים שחוותה היה לשיר בחתונה של אחותה: "שרתי את 'מודה אני' של מאיר אריאל בפני באי האירוע וזה היה כל כך מרגש וכל כך לא מובן מאליו עבורי, אחרי הדרך שעברתי".
• "לי ברור שיש פה משהו מיוחד שאני צריכה לעוף איתו קדימה"
נגיף הקורונה המשתולל בישראל בחודשים האחרונים עצר מעט את התוכניות של שירה, אבל היא נותרת אופטימית בכל הנוגע לעשייה שלה בתחום המוזיקה: "אני חברה בהרכב מוזיקלי מקסים לו קראנו "femme fatale" . אנחנו נפגשים כל שבוע לסשן מוזיקלי וזה ממלא ומפרה אותנו. לי ברור שיש פה משהו מיוחד שאני צריכה לעוף אתו קדימה, אבל צעד צעד. חשוב לי להנות מהתהליך, בלי לחץ. בתקופה הזו המוזיקה תופסת מקום מרכזי בחיים שלי, ביום יום שלי, בחלומות שלי. יש לי המון טקסטים חשופים שאני רוצה להפוך לשירים. הם נוגעים במקומות הכי רגישים בחיים שלי, בחוויות והטלטלות של חיי, בגעגועים שלי. עברתי מסלול חיים מטורף, פשוטו כמשמעו, מסלול קשוח. אני מוצאת את עצמי חושבת וכותבת על דברים שעברתי, על הקשר עם האלוהים שלי, קשר שהשליך כה רבות עליי ועל הסובבים אותי, על המקום ממנו באתי ובו גדלתי. זה נשאר איתי".
• "מוזיקה היא שפה ויש לה כוח עצום"
בימים אלה שירה עובדת על האלבום הראשון שלה כאשר סינגל הבכורה ממנו "הכל זמני" יצא לאור לפני כחודש וכבר זכה לעשרות אלפי צפיות ביוטיוב ולתגובות אוהדות מאנשי מקצוע. השיר הולחן ע"י המפיק המוזיקלי חן הררי המתגורר אף הוא בעפולה ומילותיו, שנכתבו ע"י חברה הטוב רפי שביט, מספקות פרופורציה ותקווה בידיעה שבדומה לרגעים היפים גם הרגעים הקשים זמניים ועוברים. "מוזיקה היא שפה ויש לה כוח עצום", היא אומרת, "כשאני עוצמת את העיניים ושרה אני בורחת לעולם אחר בו אני חוזרת להיות אני. לא צפיתי ותיארתי שיהיו כאלה תגובות טובות וזה משמח אותי ונותן לי עוד אישור שאני בדרך הנכונה. לצד האלבום אני גם מתמקצעת בכל העולם הזה שהוא לא מתמצה רק בשירה".
איזו מוזיקה מהווה עבורך מקור להשראה? אילו אומנים שהשפיעו עליך?
"אני מתחברת לתכנים ומוזיקה שיש בה בעיקר עומק רוחני ורגשי, כמו המוזיקה שעושה אביתר בנאי, או אביב גפן לצד מוזיקת רוק נועזת ובועטת כמו יצירותיה של נינט טייב או קרן פלס".
ומה החלום?
"אני מאמינה בהצבת יעדים קטנים שמובילים בסופם להגשמת מטרה גדולה, בדיוק כמו האלבום שאני עובדת עליו עכשיו. בשלב יותר מתקדם זה יהיה להופיע על במות ולצבור קהל. זה למעשה החלום הגדול".