זה קרה לו, לאוֹרי ציזלינג (75), לפני שבע שנים כאשר ישב עם צוות הנוי בקפה של הבוקר, כשלפתע הרגיש שידו החלה לרעוד. הרגשה מוזרה שלא הכיר. כשהרעד לא הרפה החליט להתייעץ עם רופא מומחה.
בבדיקה מקיפה התברר שחלה בפרקינסון. אבל השמיים לא נפלו על אורי, שהרי הוא מגזע נפילים משבט ציזלינג, שהשפיע ועיצב את חיי עין חרוד מאוחד במשך שנים רבות. אביו, אהרון ציזלינג חתום על מגילת העצמאות ליד שמו של בן-גוריון, היה בין מנסחי המגילה, ושימש שר חקלאות בממשלתו.
אורי עצמו שימש בתפקידים מרכזיים רבים, בין השאר היה מזכיר קיבוץ בשתי קדנציות, (בקדנציה השנייה יזם והניע את תהליך השינוי של הקיבוץ, שהסתיים ב- 2010), היה שליח הסוכנות והקבה"מ בקנדה, ובין לבין היה רפתן גאה, שאהב תמיד לחזור לרפת.
אבל מכל תפקידיו ואהבותיו, גאוותו הגדולה היא על היותו אב ל- 9 ילדים. אפשר לומר שמפעל חייו הראשון הוא – תשעת ילדיו, והשני – הקיבוץ והרפת, 'הנבחרת הגברית' הזו מורכבת מ- 7 בנים ביולוגים ו- 2 מאומצים.
• אחוות לוחמים משפחתית
כשאני תמהה על גודלה של המשפחה בתקופה ההיא, כאשר התנאים לגידול ילדים היו מינימליים, ביחוד בעין חרוד, בה הייתה נהוגה אז לינה פרטית, הוא מחייך ומסביר שזו הייתה גם אידאולוגיה, וגם רצון עז שתיוולד בת. "היו ימים, הוא נזכר, שהשכבנו את הילדים במיטות קומתיים. זה היה כמו גן ילדים, צפוף ורועש, אך את רואה – שרדנו".
עם היוודע לאורי דבר מחלתו הוא החליט לקחת אותה כמשימת-חייו, כמו כל משימה שלקח על עצמו עד כה. אין בליבו כעס או תסכול, וגם לא רצון להסתגר או להסתתר מעין הציבור. אמנם גבו התכופף וצעדיו נעשו קטנים ומהירים, אך מוראלית הוא הולך בראש זקוף, מדי יום למרכז הגמלאים האזורי 'דורות בגלבוע' לעשות פעילות ספורטיבית ולשמוע הרצאות. זה בנוסף להליכה למרחקים ארוכים בעזרת מקלות נורדיים. הוא פשוט מתמסר לספורט בכל גופו ומאודו. כחולה פרקינסון הוא מקבל סיוע בעבודות הבית ובליווי. אבל את הסיוע החשוב ביותר הוא מקבל מתשעת ילדיו, שאגב, כולם חיים מחוץ לקיבוץ, (ועל עובדה זו הוא מצטער מאוד, ומקווה שברבות הימים אולי אחד מהם יחזור).
לאחר היוודע לבנים דבר מחלתו, הם התאגדו לקבוצה תומכת האחראית לשלוח כל סוף שבוע 'נציגים' לבקר את אבא-סבא. יש ביניהם מעין 'אחוות לוחמים', הם מלוכדים, מבלים יחד, דואגים זה לזה, יוצאים יחד לטיולים בארץ ובחו"ל, ואף פעם לא שוכחים לקחת עימם את אביהם אורי.
• "הנכסים' של אורי"
חוץ מהפגיעה הגופנית נפגע קצת גם כושר הזיכרון, חוש הטעם והריח (תתרן), וקצת הדיבור. "האם אתה זוכר את כל שמות ילדיך ונכדיך?" אני שואלת בנימוס, והוא ממהר לענות, ומונה אחד אחר השני – שם, גיל ועיסוק. לא מתבלבל, ראשון-ראשון ואחרון-אחרון, כולל 13 נכדיו. "נתתי למדינה 9 חיילים, 5 מהם קצינים, ששרתו ביחידות מובחרות, הוא מדגיש בגאווה, 2 מוסיקאים בעלי שם, וכו-ל-ם מתפרנסים בכבוד. רוצה לשמוע את שמותיהם? הנה: הראשון – אהרוני, חי בפילדלפיה עם משפחתו, השני – רם, גר בגבעתיים, תאורן קולנוע ומורה לצילום, השלישי – אבי (מאומץ) חי בהולנד, עוסק בשיפוץ מוזיאונים, הרביעי – איתמר, מהנדס רובוטיקה, חי בהולנד (שניהם גרים בסמיכות), החמישי – מתן, כיום יינן ב'יקבי כרמל', גר בגבעתיים. השישי – ספי, מוסיקאי, חצוצרן, מנגן בהרכבים ידועים בארץ, ומורה בבית ספר 'רימון', (הייתי בהשקת אלבומו החדש במועדון בתל אביב), השביעי – עונגי, מוסיקאי, מנגן בסקסופון, חי ברמת גן ועובד בהיי טק, השמיני – אורי (מאומץ) בעל תואר ראשון בפקולטה לחקלאות, עובד כאגרונום בארגון המסייע לחקלאים באתיופיה, והתשיעי – צעיר הבנים יאיר, נשוי, עדיין בלי ילדים, עובד בשתי חברות היי-טק במרכז". עד כאן 'הנכסים' של אורי.
[dfp name="728×90" height="728" width="90"]
אנחנו שותים קפה בדירתו הצנועה שלא הותאמה לצרכיו הייחודיים, פרט לתוספת של שירותים בכניסה. הוא הסתפק בכך, לא רצה שינויים והגדלות, מה שיש, מספיק לו. תמונת רעייתו רוחה תלויה במקום בולט בדירה, והוא נושא אליה עיניים מכל פינה בבית. הם עשו כברת דרך ארוכה יחד, כולל עבודה משותפת ברפת. רוחה הלכה לעולמה שנה אחרי שאורי חלה.
בגל 55 החליט אורי לעשות תואר ראשון במדעי ההתנהגות במכללת יזרעאל. לא התבייש לשבת עם סטודנטים צעירים ממנו והוציא תואר. אחרי הלימודים חזר, איך לא? לרפת.
ספר לי על שני ילדיך המאומצים
אורי: "הסיפור של אבי, בני השלישי, הוא סיפור מיוחד ומטלטל. הוא הגיע אלינו בגיל 13 מלשכת הרווחה. נולד בפולין להורים שהביאו לעולם שלושה ילדים, אבי הוא בנם השני. ב-1959 אבי ואביו עלו לישראל. לאמו לא היו פרטים לאן נסעו? אביו סיפר לבנו ש'אימא מתה', וזה מה שסיפר לנו. הם חיו בנהריה. מאחר שהאב לא יכול היה לגדל את אבי, הוא נשלח למשפחה אומנת ולמוסדות שונים, כשתחנתו האחרונה הייתה – מוסד בכפר הנוער בפרדס חנה.
"יום אחד פגש אבי את ילדי כיתה ז' מעין חרוד שהגיעו לפרדס חנה במסגרת משימת בר מצווה ופשוט התאהב בהם. הוא הפעיל לחצים על העובדת הסוציאלית לעבור לעין חרוד, שבסופו של דבר נשאו פרי, והוא הגיע לקיבוץ לפנימיית ילדי החוץ. ברכה טבנקין, המטפלת דאז, הציעה לנו לאמץ אותו, כי חשבה שהוא יתאים לנו. במסגרת הלימודים הוא אותר כבעל כישרון לציור וגרפיקה, ונשלח למכללת "אוהל שרה' (לימים, המכללה האקדמית עמק יזרעאל) ללמוד עם מבוגרים. בצבא עבר קורס קצינים ושירת בגבול לבנון. לאחר טיול בעולם חזר לקיבוץ וניהל את האולפן לעברית. אחר כך יצא ללימודים ב'בצלאל', נישא לצעירה מהאולפן והם עזבו להולנד. במשך כל השנים רוחה אשתי דחקה באבי למצוא את השורשים שלו בפולין. הוא לא התלהב מהרעיון, חשש להתעמת עם העבר. אבל אנחנו לא ויתרנו."
[dfp name="728×90" height="728" width="90"]
וכשלא מוותרים מתחילים לחפש: נוסעים לברסלב עם אלבום התמונות לא מוצאים וחוזרים. ידידה של אבי, דוברת פולנית, עלעלה בתמונות ומצאה על גב אחת מהן שם העיירה גלושיצה. הוקם קשר עם קצינת התרבות של העיירה, וזו הפיצה את פרטי הבקשה. תוך שעתיים התקבלה תשובה: האם נמצאה! אבי ששהה בהולנד לקח את אשתו ובתו ו'טס' עם רכבו למקום הפגישה. לאחר שהשוו את התמונות היה ברור שזו האם הביולוגית. אחרי 55 שנים התאחדה המשפחה על אדמת פולין.
• "הצלתי שתי נפשות בישראל"
בנו המאומץ השני – אורי, הגיע למשפחת ציזלינג כשהיה בן שבע מפנימייה. עו"ס הפנימייה, שאלה את אורי ורוחה אם יסכימו לקבלו כמתארח בערבים בלבד, כמו יתר הילדים.
הסידור הזה נמשך שנה עד שיום אחד אורי הכריז שהוא רוצה לגדול יחד עם האחים הציזלינגים! "כינסנו את בני המשפחה, מספר אורי האב, כדי לשמוע מה דעתם. היו לנו כבר 8 ילדים. הוויכוח בין האחים היה לא קל ולא פשוט, עד שספי פסק ואמר, 'אתם יודעים כמה טוב עשינו לאבי, אז הנה יש לנו הזדמנות נוספת לעשות טוב. בואו נקבל גם אותו'. ספי שכנע. מאז אורי גדל במשפחת ציזלינג כבן לכל דבר.
ציזלינג: "הם בניי לכל דבר. אני גאה בהם מאוד!".
האם המחלה לא מייאשת אותך?
לא! "אני לא סופר את הימים כשאני הולך לישון. אני מקווה שתמצא תרופה. פעמיים הייתי שפן ניסיון לתרופות חדשות. זו מחלה שכל הזמן מתקדמת, התרופות והפעילות הספורטיבית שלי מאטות את קצב התקדמותה. אני מנהל חיים עצמאיים, יש לי חברה, ואני מאחל לעצמי שכך ימשך. אם יגלו תרופה לפרקינסון, אהיה מאושר, אם לא – לא. אני לא יושב ובוכה על מר גורלי. באופן מודע מופנים כל מאמציי לפעילות פיזית. אפילו על טיולים בחו"ל אני לא מוותר. אני לא חושב מחשבות עצובות. הילדים שלי נהדרים, גם הם קיבלו את המחלה בהבנה. קשה לי עם זה שכולם עזבו את עין חרוד, אבל הידיעה שלכולם יש חיים טובים, וכולם אנשים ערכיים – עושה לי טוב".