ביום שלישי השבוע חל יום המשפחה בישראל, זמן טוב להיחשף לסיפורה הצבאי המרגש והמיוחד של משפחת רוזנצוייג מהיישוב הקהילתי גבעת אלה – שבעמק יזרעאל.
באוקטובר 1973, בשיאה של מלחמת יום הכיפורים וקרבות הבלימה מול הסורים ברמת הגולן, הופצץ הטנק של סמ״ר צביקה רוזנצוויג. כתוצאה מהפיצוץ מפקד הגדוד שלו נפצע אנושות. באותם ימים צביקה לחם בקרב תל שאמס ברמת הגולן. במהלך הקרבות, נפגע הטנק שלו מטיל והחל לבעור. התותחן נהרג במקום והמג"ד נפצע קשה. למרות שהטנק היה בשטח שנשלט על ידי הסורים, ועל אף האש הכבדה, רוזנצוויג לא היסס לצאת לשטח הפתוח ולחבוש את המפקד.
לאחר שטיפל במג״ד, הצליח רוזנצוויג ליצור קשר עם המפקדה ולהזעיק את כוחות החילוץ, ובכך הציל את חייו. במעשיו גילה אומץ לב, תושיה ואחוות לוחמים ועל כך הוענק לו עיטור המופת מהרמטכ״ל דאז.
לאחר שיצא מהלחימה, הגיע רוזנצוויג למפקדת גדוד 74, אליו סופח עוד טרם המלחמה. שם הוא פגש לראשונה את אשתו לעתיד, רחל, אשר שירתה כמש״קית ת״ש של הגדוד.
42 שנים לאחר מכן, זוכים במשפחה לסגירת מעגל מרגשת כשסמ״ר איתי רוזנצוויג, בן הזקונים של המשפחה, עונד בגאווה את תג היחידה של חטיבה 188 בה הכירו הוריו והוא אף משרת בגדוד בו הם שירתו.
• "השירות מקבל משמעות הרבה יותר עמוקה כשאתה ממשיך את מורשת אבא״
הדרך של איתי בעקבות משפחתו בצבא הייתה מסועפת. ״בהתחלה קיבלתי שיבוץ לחיל התותחנים, אבל היה לי ברור שאני רוצה להגיע לשריון ולשרת כמו אבא שלי בחטיבה. כשאבא שלי שמע על כך, הוא התקשר ליוסי בן חנן, המג״ד שלו, שאותו הוא הציל בזמן הלחימה. כשהוא שמע שהבן של צביקה רוצה להתגייס לחטיבה, הוא עשה הכל כדי לעזור לי להתגייס אליה״ מספר הבן איתי.
״עברתי את כל שלבי ההכשרה מטירונות, הצמ״פ וקורס מפקדי טנקים", מספר איתי. באותו השלב בדיוק החל מבצע ׳צוק איתן׳ וחניכי הקורס הוקפצו ללחימה ברצועה. ״לחמנו כאנשי צוות בטנק באזור כיסופים. כשנגמר המבצע, הייתה אמורה להיות לנו חופשה. אך בגלל שהיו חסרים מפקדים בגדוד 74 שאלו אותנו מי מוכן לוותר על החופשה ולהגיע לגדוד. לא היה לי ספק מה תהיה הבחירה שלי״, מספר איתי על הדרך בה הגיע לגדוד של אביו.
״הכרתי את הסיפור של אבא, אבל רק כשהגעתי לגדוד הבנתי על מה דיברו איתי כל השנים. הכל הפך ברור ומוחשי יותר״, מסביר רוזנצוויג הצעיר. ״בבית שמחים שאני בגדוד. עכשיו כשאבא מדבר על 'שטויות' של שיריונרים מפעם יש מי שמבין אותו, וכשאני מדבר על שטויות של שיריונרים היום – יש מי שמבין אותי."
למרות שסביב המלחמה ב- 1973 תמיד הייתה הילה בבית משפחת רוזנצוויג, צביקה לא נהג לספר רבות על קורותיה. ״הכרתי את הסיפור של אבא, אבל רק כשהגעתי לגדוד הבנתי על מה דיברו איתי כל השנים. הכל הפך ברור ומוחשי יותר״, מסביר רוזנצוויג הצעיר.
״לפני מספר חודשים, אבא הגיע לפלוגה שלי וסיפר את הסיפור האישי שלו מהמלחמה. זה היה מאוד מרגש. השירות מקבל משמעות הרבה יותר עמוקה כשאתה יודע שאתה ממשיך את המורשת של אבא״ הוא מדגיש.
״בבית שמחים שאני בגדוד. עכשיו כשאבא מדבר על 'שטויות' של שיריונרים מפעם יש מי שמבין אותו, וכשאני מדבר על שטויות של שיריונרים היום – יש מי שמבין אותי. צוחקים עליי שאני צריך למצוא לעצמי גם מש״קית ת״ש, כי לאבא זה עבד״, מסכם איתי בחיוך.