יום המאבק באלימות כלפי נשים: "מיומנה של עובדת סוציאלית"

לי יהב, מ"מ מנהלת אגף רווחה וקהילה במוא"ז עמק יזרעאל,  בטור אישי לציון יום המאבק באלימות כלפי נשים

"זהו פרק בדוי מיומנה של עובדת סוציאלית שרושמת בזיכרונה ובנפשה מראות, אירועים ומכאובים, שהחברה מעדיפה לשכוח", כותבת לי יהב, מ"מ מנהלת אגף רווחה וקהילה
במועצה האזורית עמק יזרעאל.

השבוע, לרגל ציון שבוע המאבק באלימות כלפי נשים, מובא בפניכם טור דעה שנכתב על ידה, המורכב משברי סיפור דמיוני. סיפור אשר במקרים רבים יכול היה להתרחש במקומות ובזמנים שונים.

המרכז לשלום המשפחה ולמניעת אלימות במועצה באגף קהילה ורווחה, מטפל במנעד רחב של מקרים תוך שמירה על חיסיון מוחלט. חלקם בעלי רמת מסוכנות גבוהה, כפי שמוצג בסיפור בדוי זה.
חשוב לדעת שיש כתובת אליה ניתן לפנות במועצה ואנו כאן בשבילכן. לייעוץ ומתן מענה ניתן לפנות לטלפון:04-6520066/7.

"היא נכנסה אל משרדי בהליכה אצילית, עם חיוך על פניה הנאות. מבנה גופה דק, שיערה מתולתל בצבעי פחם ואני מציעה לה לשבת.

היא אקדמאית, אם לשני בנים מתבגרים ובת צעירה.

״אנחנו פרודים כבר חמש שנים״, היא מסננת כלאחר יד, ״אבל הוא אמר שבחיים לא אקבל גט. התחתנו וזה לנצח!"

אני שואלת על האלימות, מתי הפכה להיות מנת חלקם.

היא מספרת שהוא לא היה כזה, פעם הכל היה אחר. מעגל החיים נע קדימה והם יחד איתו; הריונות, ילדים והרבה רעש!

הרעש שלהם מפריע לו. הוא צועק, צורח, דורש שיקשיבו לו, מנפץ חפצים, לפעמים גם עליהם, חונק,

משאיר סימנים והם למדו להחריש קולם.

״הם לא אשמים", "הם רק ילדים״,  היא מסבירה לי ״אבל הוא לא מבין את זה״.

אני שואלת על מחשבות לעתיד, על פרידה מסודרת והיא אומרת: ״הוא אמר שירצח אותי ויתאבד״.

היא מרגישה לא בנוח לפתע. חוששת לפגוע בשמו הטוב. ״הוא לא תמיד היה כזה״ היא אומרת.

״הוא יוצא סיירת גולני, לוחם אמיתי, השתתף ב'לבנון השנייה'.

״את יודעת״, היא אומרת ״לפעמים הוא עדיין צועק בלילה". אני מתבוננת בה, נפשה כלואה בגוף נערי

חסר אונים. איך אפשר לגדול בתוך אלימות כל כך קשה? איך מתפתחים בתוך שבי???

אני רואה לנגד עיני שלושה ילדים  ואמא – ילדה.

היא רוצה להגן עליהם אבל כבר לא מצליחה. היא חוזרת לביתה

ואני מתחילה לתכנן בהסכמתה את מבצע ההצלה של ילדיה ושלה. סוגרת קצוות, מוודאת שהתכנית תפורה כמו שצריך.

מתקשרת אליה ואומרת: ״אפגוש אותך בתחנת המשטרה״.
אנחנו נפגשות בכניסה. אני מלווה אותה אל תוך חדר החקירות ונפרדת ממנה בתחושה שהשארתי
ילדה עזובה לבדה.

חייבת לחוש ביטחון שהיא שמורה. אני נכנסת, מבלי להסס, לחדרו של מפקד התחנה.

אני מציגה את עצמי ומוסרת את חוות דעתי המקצועית. הוא מקשיב. משהו בדבריי לוכד את תשומת ליבו.
המילים רצח והתאבדות מהדהדות בין קירות החדר.

בפנים חתומות, הוא מרים את שפופרת הטלפון ומחייג. מעבר לקו שוטרי סיור.

״תביאו לי את הבחור לכאן". אני מסתכלת עליו ותחושת זיעה קרה שוטפת אותי. בראש, אני מריצה את כל המהלכים: חקירות ילדים, הערכת מסוכנות, תכנית הגנה להמשך/מקלט.

משהו ברקע קוטע את המחשבות…

אני חושבת על הלוחם אשר איבד את דרכו במלחמה הפרטית שלו.

הלוחם שפעם שמר על כולנו והיום ילדיו הרכים יראים מפניו.

ואז משום מקום אני ממלמלת:

״הצבי, ישראל, על במותיך, חלל: איך נפלו גיבורים?"

האמור בטור זה הינו פרי דמיונה של הכותבת ואין קשר בין הדמויות לבין המציאות.

״אני מתפלל שהבושה תיעלם והחמלה תתפוס את מקומה"

|

גינת הלב הטוב של איליה

|