מגדל העמק – שנת 1973: בחדשות הבוקר ברדיו אמרו שיהיה מזג אויר רגיל לעונה. למרבה המזל – לא חם מדי. כנראה שגם הצום הזה יהיה כמו בשנים הקודמות. במגדל העמק שחגגה 20 להיווסדה היו עסוקים 11 אלף התושבים של עיירת הפיתוח הקטנה יחסית, את ההכנות ליום הקדוש ונדמה שאף לא אחד מהם שם לב לידיעה, שהופיעה בתחתית העמוד הראשון של עיתון החג, "…כוחות צה"ל היושבים בקו המעוזים שבתעלת סואץ, הונחו להישאר בכוננות ולהגביר ערנות לנעשה בצד המצרי של התעלה…".
השמש כבר החלה שוקעת מעבר להרי הכרמל שבאופק, והדממה האופיינית כל כך ליום הכיפורים ירדה על העיר. בבתי הכנסת הצטופפו תושבי העיר לתפילת כל נדריי. הצום כבר החל ואיתו גם חשבון הנפש. שני עשורים חלפו מאז עלו לקרקע הסלעית, זרועת עצי זית וקוצים – ודומה שלמרות מה שאומרים קברניטי המדינה, השרים ואישי ציבור המבקרים בעיר מעת לעת – עדיין יש המון מה לקדם. חשבון נפש קצר של עיירת פיתוח בת 20.
בחצות נכנסו לעיר שני ג'יפים צבאיים שהגיעו מכיוון נצרת. מספר בודד של נערים שניסו למשוך את הלילה היו היחידים שראו אותם. עברו עוד מספר רגעים, ובשלושה בתים נשמעה דפיקה בדלת. החיילים הסדירים המעטים שיצאו הביתה, הוקפצו לבסיסם.
אותם צעירים שראו את הג'יפים הראשונים, מבחינים כעת גם במשאיות צבאיות עמוסות לעייפה המטפסות מכיוון נהלל ונוסעים הלאה, מזרחה. גם בבסיס חיל האוויר הסמוך ניכרה תכונה ערה כל אותו לילה.
• טילים על מגדל העמק
עם עלות השחר כבר לכולם היה ברור. הרכבים הצבאיים לא חדלו מלהיכנס לעיר ולאסוף בחופזה חיילי מילואים. השמיים גם הם לא היו שקטים ומהבסיס הקרוב נשמעו שוב ושוב המראות מטוסים. ואז נשמעו האזעקות הראשונות.
בשלב הראשון, הבהלה הייתה גדולה. מלחמה ביום קדוש כל כך, היא לא עניין שבשגרה. אלא שזו רק ההתחלה. במוצאי יום הכיפורים, זמן לא רב אחרי תפילת הנעילה, נשמעו בעיר שלוש התפוצצויות חזקות. היו אלו טילי פרוג סורים, שנורו מאזור כביש קוניטרה-דמשק וכוונו, בעצם לבסיס חיל האוויר הסמוך. טיל אחד התפוצץ בגן ילדים בחטיבת גולני. טיל שני נפל בבניין בשכונת יפה נוף וטיל שלישי נחת ביער בין עצי יער בלפור. התוצאה: 16 פצועים והרס גדול למבנים.
באמצעי התקשורת הזדרזו לפרסם אודות הירי על העורף, והסורים ניסו שוב. 20 טילים נוספים שנחתו ביישובים ובקיבוצים הסובבים את הבסיס. תושבי מגדל העמק המבוהלים נאלצו ללון במקלטים ללא תנאים הולמים. משפחות וילדיהם מצטופפות בקוביית בטון כזו, עם שכניהם ועם כאלו שבאו מהרחוב שליד.
לא תמיד הופגנה סבלנות יתרה. לא תמיד הבינו זה את זה. לא תמיד רצו להבין אחד את השני. הפחד, הבהלה, הדאגה ובעיקר חוסר הודאות עשו את שלהם.
• בעין הסערה
כאילו ולא היה די בפחד ואי הוודאות מהמתקפה על העיר, אצל משפחות החיילים לא פסקה הדאגה מלכרסם. הידיעות בתקשורת מעורפלות, אין קשר טלפוני או מכתבים, אבל הנורא מכל היו השמועות.
בלחישות, מפה לאוזן ואין מי שייתן תשובות. שהחלו הידיעות להתבהר, וגודל האסון התחיל לקבל ממדים אמתיים, החלו גם להגיע ההודעות הראשונות על שבויים, על פצועים ובשלב מאוחר יותר על הנופלים שלא חזרו למשפחתם.
בחודש נובמבר, פחות משלושה שבועות לאחר תום הקרבות התבררה גודל הזוועה. 2500 חיילי צה"ל נפלו בקרבות, כ – 5000 פצועים, כ-300 שבויים ועוד כמה עשרות נעדרים. בעקבות הטרגדיה הובאו החללים לקבורה זמנית בבתי העלמין בבארי בדרום ובעפולה בצפון.
רק חודשים אחרי תום המלחמה, הובאו נופלי מגדל העמק לקבורה ביישובם.
• כשהתותחים שותקים
קו השבר, כמו ונקבע באופן מוחלט מאותו יום כיפור והלאה לא פסח גם על מגדל העמק. מצב הרוח המדוכדך, ההלוויות והטקסים, הבנים שעדיין בחזית, ההריסות מהטילים שלא תוקנו וכאילו לא די בכך שהרכבים גויסו לצבא, התחבורה הציבורית לא פעלה כסדרה והמחסור בדלק הורגש בכל מקום. עם זאת ולמרות כאב השכול הנורא של המשפחות השכולות – במגדל העמק ביקשו לחזור לשגרת העבודה, לחיי היום-יום. לפחות ניסו.
אחרים שביקשו לעשות איזשהו שינוי שיקל על מצבם החברתי – כלכלי עזבו את העיר למקומות אחרים. היו אלה בעיקר אותם עולים שבאו ממסך הברזל הסובייטי לתוך המלחמה שחוו במגדל העמק.
• מאז ישראל השתנתה
לראשונה מאז הקמתה, רושמת העיר הקטנה ירידה במספר התושבים שגרים בה. ודוכן הפלאפל הקטן שבמרכז המסחרי החדש של העיר – "הפלאפל של אמא", בשעת צהריים ריק מאדם. מעטים העוברים ושבים והשקט מוזר, מטריד. מאי שם, מרדיו טרנזיסטור קטן שבחנות אחרת שבמרכז, בוקע בצרידות קולו של יהורם גאון עם השיר: "אני מבטיח לך, ילדה שלי קטנה, שזו תהיה המלחמה האחרונה".
המילים המצמררות של השיר הזה, שנשמע לראשונה בימיה האחרונים של המלחמה, כמו ונכנסות ברפרוף לאוזן השומעת, והתחושה היא לא של מלחמה אחרונה. כולם כאן יודעים, שמאז יום הכיפורים ההוא, מדינת ישראל השתנתה. כך גם מגדל העמק.