עוולת גנבת עין היא עוולה שמשמעותה ניצול שמו הטוב של בעל מוצר או שירות, על ידי הטעיית הציבור לסבור שהמוצר או השירות שייכים לאחר. הפעולה מקימה חשש להטעיית הציבור להאמין, כי המוצר מתוצרת היצרן הינו למעשה מוצרו של אחר, בעל המוניטין. באמצעות השימוש בעוולת גניבת העין יכול בעל המוניטין להגן על המוניטין שרכש לאורך זמן.
העוולה המצויה בחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 יחד עם עוולות נוספות דוגמת גזל סוד מסחרי, תיאור כוזב והתערבות הבלתי הוגנת מלמד על כוונת המחוקק להסדיר הסדר כולל של "הלכות מסחר שאינן הוגנות" ולקבוע את כללי הבסיס לתחרות עסקית לגיטימית. החוק קובע שניתן לתבוע בגניבת עין רק כאשר התובע והנתבע כאחד הם עוסקים, המנצלים את המוניטין במוצר במהלך עסקם ובקשר אליו. מכאן, כי מי שיצר מוניטין שלא בקשר לעסקו, או כאשר המוניטין נגזל שלא למטרת שימוש עסקי- לא יוכל ליהנות מהגנת גניבת העין.
• הוכחת מוניטין
על מנת להוכיח את עוולת גניבת העין, על הטוען להוכיח את השם הטוב – המוניטין – אשר רכש. ככל ולא יוכח המוניטין – לא יקבל סעד בעוולה זו.
בפרשת לייבוביץ הגדיר כב' השופט שמגר מוניטין כ"תדמיתו החיובית של המוצר בעיני הציבור, אשר הודות לה קיים שוק של לקוחות אשר מעוניינים ברכישתו של המוצר". משמעותו של המושג "מוניטין" היא, כי אותו מוצר או שירות רכשו הכרה והוקרה בקרב הציבור. הוכחת מוניטין אפשרית בכמה דרכים, החל בעריכת סקר אצל קהל הצרכנים המיועד, דרך הוכחת חיקוי והעתקה, הוכחת שימוש ממושך ונרחב בשם המותג, השקעה בפרסום.
• חשש להטעיה
בשלב השני, לאחר שהוכח קיומו של המוניטין, חובה על הנפגע להוכיח סכנת הטעיה של קהל הלקוחות באשר למקור המוצר, כלומר, ניסיון לגרום לציבור הלקוחות לקשור בין המוצרים לבין שמו הטוב של מישהו אחר, שאינו היצרן.
לשם קביעת סכנת ההטעיה של קונה אפשרי נקבעו בפסיקת בתי המשפט מס' מבחנים:
1.מבחן המראה והצליל / העין והאוזן: בית המשפט יבדוק האם קיים דמיון בין המוצרים השונים, שמותיהם, חזותם וכיוצא בזה, העלול ליצור חשש להטעיה.
2.מבחן סוג הלקוחות וסוג המוצרים: הלקוח הסביר והרגיל אינו זוכר את כל פרטיו של המוצר הספציפי, אלא אם המוצר הוא ייחודי או שהלקוח הוא בעל מקצוע מיומן, ולכן הבחינה תעשה לא אחד לאחד אלא באופן כללי.
כאמור, את הסיכון להטעיה, כמו כל רכיב אחר בתביעה, יצטרך להוכיח התובע. משהוכיח התובע סיכוי עקרוני להטעיה, אין חשיבות למצבו הנפשי של הנתבע (האם באמת התכוון להטעות, או לא). אולם, אם יצליח התובע להוכיח כוונה, עשוי הדבר לחזק את החשש להטעיה.
3.מבחן השכל הישר-תיבחן הסיטואציה בראי השכל הישר והאדם הסביר.
• הסעדים
לבסוף, אחרי שהוכיח התובע את תביעתו, נותר לברר מה הסעד אותו עשוי התובע לקבל בעוולת גניבת עין. ככל והתביעה היא לפיצוי כספי על התובע יהיה להוכיח כי נגרם לו נזק ממוני, וכי הנזק נגרם "עקב" התנהגות הנתבע. במקביל יכול התובע לעתור לקבלת סעד מניעתי, כלומר – צו מניעה. צו שכזה יינתן מיד עם הוכחת רכיבי העוולה, אף אם לא הוכחה גרימתו של נזק בפועל.
האמור במדור זה אינו מהווה ייעוץ משפטי ו/או תחליף לייעוץ משפטי.
המחבר מחזיק בתואר L.L.B במשפטים, עו"ד החבר בלשכת עורכי הדין בישראל ובעלים של משרד עורכי דין בעיר עפולה.
מען לפניות: ת.ד 2310 עפולה או באמצעות מייל ohadperry78@gmail.com