יש גבר המתאהב באישה, יש אישה המתאהבת בגבר, ויש המתאהבים בכלב או חתול, אבל איילת מרגלית (51) התאהבה באדמה, עליה היא מרעיפה הרבה חסד ורחמים. עמה היא מתקשרת ומפלרטטת, ואליה תשוקתה. היחס שלה אליה הוא יחס של כבוד והערכה. אל אהבה זו הצטרפה נטע קדשאי חברתה, ויחד הקימו לפני 12 שנים חווה אורגנית במרחביה.
• "נשמתי את הירוק-ירוק הזה"
"כשנכנסתי לשטח והבטתי על ערוגות הירוקות, הרגשתי שאני נכנסת לעולם נקי, טהור, חף מרעלים, מריסוסים וציוד חקלאי, אדמה שיד אדם עדינה ואוהבת מטפלת בו. נשמתי את הירוק-ירוק הזה, את השמש המאירה, את הטבע הנקי בכל יופיו והדרו. לפניי עמדו שתי נשים חזקות שלא פוחדות מכלום, לא מגשם, לא מבוץ וסערה, ומנהלות חווה אורגנית בראייה אקולוגית. בגיל ארבעים החליטו איילת מרגלית ונטע קדישאי לנטוש את המחשבים ולעשות משהו למען הנפש. "רצינו, אומרת איילת, "לעשות משהו שיחבר את האדם לטבע, לחזור לערכים של פעם, לחבר בין את האדם לאדמה, ליצור קהילה שיש לה בסיס משותף".
הן לא נולדו במרחביה, אלא נישאו לבני המושב, בעלי נחלות, שקיבלו את יוזמתן ברצון, ואף נאלצו לא פעם להישאר עם הילדים בבית, כשהן מתבוססות בבוץ וקוטפות חסה.
בין שתי המשפחות נקשר קשר של חברות, של יציאה לטיולים, למסעדות, ועוד. לאחר חיפושים מדוקדקים הן מצאו עשרה דונם אדמה נקייה מגידולים וריסוסים והחלו לטפל ולהכין אותה לירקות אורגנים. זה קרה לפני 12 שנים, ובמשך הזמן נוספו עוד ועוד שטחים (נחלות) עד שהגיעו לשטח של 100 דונם כיום.
"קשה לנו להשתלט על התופעה הלא נעימה הזו, כי השטח אינו מגודר. השדה גדול, כתבו בפוסט, ולא ניתן לגידור. "התקופה העכשווית קשה, אומרת איילת, גניבה היא פשע, והמשטרה קבעה 'חוסר עניין לציבור'. אין אפשרות לשמור על החווה במשך כל שעות היממה, ועלינו להגן על פרנסתנו ועל עובדינו מסוג כזה של אנשים. עייפנו ממשחקי התופסת".
בראשית דרכן חקלאי האזור קצת הסתייגו מהיזמות החדשה והרעננה הזו, ולא רצו לשתף פעולה, אך הן הוכיחו שחקלאות אורגנית לא תבוא על חשבונם. לאחר שעמדו בכל התקנים, קיבלו את אישורו של משרד החקלאות. הקהל שלהם הלך וגדל, והיום השיווק משתרע מאזור מרחביה עד טבעון וזיכרון יעקב, הגליל והלאה. יותר אנשים בעלי תודעה בריאותית ואקולוגית, מחפשים אחר מזון אורגני.
צוות החווה מונה 12 איש, רובו נשים, בוגרות צבא, ואפילו אישה אחת בת 87. ויש גם קצת תאילנדים, וכמובן אנשים עם צרכים מיוחדים המוצאים כאן רוגע לנפשם. זהו קשר של ערבות הדדית. ככלל, מתקבלים רק אנשים המזדהים עם החזון של המקום. עודפי המזון נתרמים לאוכלוסיות נזקקות.
• נותנות מנוחה לאדמה
רוב העבודה נעשית בידיים, בחורף – בבוץ ובגשם, ובקיץ בחום הכבד, כשמתחילים עם עלות השחר. מדובר בחלוצות של שנות האלפיים, עם רצון ברזל ותשוקה בוערת לעשות טוב לאדם ולאדמה.
איילת: "אנחנו מכירות את הלקוחות שלנו ומקיימות איתם תקשורת שבועית. יש שקיפות מלאה ואנחנו מדווחות על הכול. לפני הקורונה ארחנו בתי ספר שבאו להתבוננות ולמידה על החווה ופעולותיה, ואף קיימנו פרויקטים חברתיים במקום. הקמנו קהילה ברוח הקיימות".
כל עבודות השדה – העישוב, הקטיף – נעשה בידיים ללא עזרת טרקטורים. ואסור לדרוך על השלשולים ושאר חרקים השומרים על האיזון הביולוגי. הן מעודדות את בעלי החיים להגיע לשטח, עטלפים, ציפורים, נחשים, כנימות, הכול רוחש וחי. הגוויות של בעלי החיים, למשל, לא מסולקות מהשטח אלא נשארות, כדי להעשיר את האדמה. לכל חיה יש זכות קיום בכבוד. כך גם שאריות היבול שנשארות בקרקע שהופכות לקומפוסט המדשן את האדמה. בין גידול לגידול ניתנת לאדמה מנוחה וריפוי למשך חצי שנה".
• "אין אפשרות לשמור על החווה במשך כל שעות היממה"
כשמרגלית וקדישאי נשאלות אם לדעתן יש קשר בין חקלאות נשית לבין עיסוק אורגני, הן אומרות שיש משהו נשי בקשר עם אימא אדמה ובשיטות המסורתיות האיטיות.
החלוצות שלנו מנסות לעשות טוב לכדור הארץ, אבל מסתבר שיש אנשים שמנצלים את רצונן הטוב, ובאים בחשכת הליל לגנוב את הפרי. נוסף לגנבים העצמאים נוספו לאחרונה רוכלים השולחים אנשים קשיי יום לגנוב עבורם תמורת תשלום. "קשה לנו להשתלט על התופעה הלא נעימה הזו, כי השטח אינו מגודר. השדה גדול, כתבו בפוסט, ולא ניתן לגידור. "התקופה העכשווית קשה, אומרת איילת, גניבה היא פשע, והמשטרה קבעה 'חוסר עניין לציבור'. אין אפשרות לשמור על החווה במשך כל שעות היממה, ועלינו להגן על פרנסתנו ועל עובדינו מסוג כזה של אנשים. עייפנו ממשחקי התופסת".
אבל אין התופעה הזו משתקת אותן, ובימי חורף הגשומים האלה, כשהן מתלכלכות בבוץ, הן מרגישות מחוברות לאימא אדמה, ומחוברות לעצמן.