הפסקות במקום העבודה – מזכות בשכר?  

עו"ד אורי דדו בטורו האישי מרחיב על חוק שעות עבודה ומנוחה תשי"א-1951

חוק שעות עבודה ומנוחה תשי"א-1951 קובע כי ביום עבודה של למעלה מ- 9 שעות עבור עובדים המועסקים חמישה ימים בשבוע, או ביום עבודה של למעלה מ- 8 שעות עבור עובדים המועסקים שישה ימים בשבוע, או ביום עבודה של למעלה מ- 6 שעות עבור עובדים המועסקים בעבודת כפיים, תופסק העבודה למנוחה ולסעודה ל- 3/4 שעה לפחות, ובכלל זה תהיה הפסקה רצופה אחת של חצי שעה לפחות.
על המעסיק לעשות מאמץ כנה ואמתי על מנת להבטיח קיום תנאים סבירים לניצול זמן ההפסקה במקום העבודה, שאחרת ישנו סיכוי כי המעסיק יימצא כמי שלא פעל לצורך הפסקת עבודתו בפועל של עובדו משך יום העבודה.

• נשאלת השאלה האם זכאי העובד לתשלום שכר בגין זמן ההפסקה? 

על פי פסיקת בתי הדין לעבודה, המבחן לזכאותו של עובד לתשלום שכר בגין זמן ההפסקה, הוא "עמידה לרשות העבודה", כלומר ככל שהעובד נדרש להיות זמין למקום העבודה, גם בזמן ההפסקה, זכאי הוא לשכר בגין זמן זה.


[dfp name="728×90" height="728" width="90"]


פסק דין יפה לעניין זה הוא דמ (אזורי ת"א) 42306-05-16 הדס סיונוב נ' מלון רנסנס תל אביב, אשר דן בשאלת זכאותה של עובדת לתשלום שכר בגין זמן ההפסקה. באותו מקרה, העובדת, אשר שימשה כקצינת ביטחון במלון, נהגה לאכול בחדר האוכל של המלון במשך 30 דקות הפסקה, אך בזמן זה נדרשה להאזין למכשיר המירס שברשותה ולהיות קשובה לקריאות. בית הדין פירט כי "אחד המאפיינים של זמן הפסקה הוא היות העובד חופשי לעשות כרצונו בזמן זה, בין אם מדובר באכילה, מנוחה ובין אם מדובר ביציאה לסידורים אישיים כאלו ואחרים. בזמן ההפסקה, על העובד להיות נתון לרשות עצמו, להיות משוחרר מחובתו כלפי מעסיקו, ובפרט על המעסיק להיות אדיש לנוכחותו או לאי נוכחותו של העובד במפעל". בית הדין קבע כי זמני ההפסקה של העובדת, בהם בפועל העמידה העובדת את עצמה לרשות מקום העבודה, הם פרקי זמן שנחשבים לזמן עבודה ושיש לשלם בגינם שכר.

אין באמור לעיל להוות תחליף לקבלת ייעוץ משפטי.