הכרתי את ארז שטיין (59) פעמיים. פעם ראשונה לפני ניתוח המעקפים והאירוע המוחי שעבר לפני כשנתיים, ופעם שנייה בתהליך השיקום. לארז, בן קיבוץ בית השיטה, יש רקורד מפואר של תפקידים בכירים בתחומים שונים בקיבוץ ומחוצה לו: קצין מבצעים של יחידת 'שקד' (שש שנים קבע), שני תארים אקדמיים (מינהל עסקים, והיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה), מנהל הגד"ש בבית השיטה, נשוי ללילך בת הקיבוץ (מנהלת בית הספר האזורי 'עמק חרוד', אותה הכיר כשהיה מדריך שלה בבי"ס המקומי).
כחבר הנהלת הקיבוץ מונה להקים את ההרחבה הקהילתית, שהיו בין הראשונות בתנועה הקיבוצית. לא היה אז ניסיון רב בתחום, הוא הצליח להחזיר בנים הביתה, וההרחבה החלה לגדול ולפרוח. אחר כך מונה במועצה האזורית גלבוע על הקמת ההרחבות ביישובי המועצה, והיה אחראי על גיוס משאבים ממשרדי הממשלה. הוא היה מקושר למוסדות הממשלה הרלוונטיים. לאחר מכן, מונה להיות סגן מנהל מחוז צפון של קק"ל, תפקידו האחרון.
• "נכנסתי לבית החולים על שתי רגליים, ויצאתי בעגלה"
בין לבין נולדו לו 3 בנים: אופיר (25), אמיר (21), ואייר (18). ("שימי לב כולם מתחילים באות אלף"). הוא גר בבית מטופח על צלע ההרחבה, מגדל את שלושת בניו וכלבם המסור. אבל אז, כשהיה בשיא הצלחתו, החלו בעיות בריאות. באחד מסיוריו חש תעוקה בחזה וחוסר נשימה, והוזעק לבית חולים. הצנתור הראה כי יש לבצע מיד ניתוח מעקפים אותו יעבור בבלינסון. הניתוח עבר בהצלחה, אלא שבמהלכו לקה באירוע מוחי עם זיהום במוח. בשלב זה הוסרה מראשו זמנית כמחצית מעצם הגולגולת, כדי לאפשר טיפול ישיר בזיהום. הטיפול ארך ארבעה חודשים. רק כשהחלק הדלוק היה נקי, הוחזרה עצם הגולגולת למקומה. היום כמעט אין לחיבור כל זכר ושריד, מלבד צלקת דקה בלתי נראית. לילך אשתו ניהלה את הטיפול מול הרופאים וההעברות מבית חולים לבית חולים ביד רמה, תוך שהיא ממשיכה לנהל את בית ספר התיכון שלה (גיבורה אמיתית).
"היה קור אימים, עשר מעלות מתחת לאפס, כל הבגדים שהבאנו לא עזרו. קפאתי מקור ולא ישנתי 4 לילות רצופים. זה היה מאוד קשה"
ארז עובר תהליכי שיקום הנמשכים עד היום (בית לווינשטיין, ניתוח המשך באיכילוב, שיקום במזרע ועוד) "נכנסתי לבית החולים, אומר ארז, על שתי רגליים, ויצאתי בעגלה…. חצי גופי השמאלי משותק, ואני מתחיל ללמוד הכול מחדש".
איך הגיבה המשפחה?
"היינו כולם בהלם. היו הרבה רגעים של בכי וחוסר אונים. אמרתי לעצמי: 'חביבי, אכלת אותה' ובכיתי. המשפחה שלי קיבלה מכה קשה וכואבת. בעצם כולם נפגעו. התפקוד הדומיננטי שלי במשפחה נפגע, אני כבר לא יכול להביא את בני החייל מהרכבת, לא למרוח חמאה על לחם, לא לעזור בבית, יש לי מטפל 24/7 שעוזר להתקלח, להתלבש, ללכת לישון. כולם סביבי נרתמו לעזרה. הבנים הבינו שיש להם אבא אחר, ארז חדש שההתייחסות אליו צריכה להיות שונה".
• "החברים התגלו בכל גדולתם ועטפו אותי ואת משפחתי"
גם משפחתו המורחבת, ההורים והאחיות בבית השיטה, נרתמו ועטפו אותו מכל עבר. חברים לא שכחו, ביקרו והציעו לעזור. במשך היום יש לו מטפלת חמודה משדמות דבורה, אלה שמה, והיא מסיעה אותו כל יום לטיפול אחר. "כל השבוע", אומר ארז, "אני עסוק בעבודה על עצמי, זו המטרה החשובה ביותר של חיי. אני עובד קשה, עושה פילאטיס, הידרותרפיה, פיזיותרפיה, ועוד. לא מוותר על שום טיפול שיכול לקדם אותי. בשישי ושבת אני נח, משתתף בפרלמנטים בקיבוץ וגם אצלי על המרפסת, נהנה להשמיע את דבריי. אני רוצה שתצייני, שהחברים התגלו בכל גדולתם ועטפו אותי ואת משפחתי, בצורה מעוררת השתאות."
• "כל יום זה געגוע לארז הקודם"
ישבתי מולו במרפסת ביתו. הוא נשאר עדיין יפה כקודם, עם נקודות חן המעטרות את פניו היפים. אבל הוא לא אותו ארז שהכרתי. הוא אדם חדש המתחיל בגיל 59 ללמוד את סוד החיים. תנועותיו איטיות, דיבורו כבד, הוא מביט בנקודה אחת כדי להתרכז, כושר הריכוז נחלש, אבל הוא נחוש יותר מאי פעם לחזור למי שהיה. ואכן, יש התקדמות. בהתחלה לא היה מסוגל לדרוך על כף רגלו השמאלית, היום הוא דורך על שתי הרגליים ואפילו עושה כמה צעדים. "אני ממציא את עצמי מחדש", אומר ארז, בטון צבאי משהו. לשאלתי, אם היה רוצה לחזור לארז הראשון הוא משיב בהתלהבות, "בטח. כל יום זה געגוע לארז הקודם, לטיולי המדבר שלנו, לחוויות המשותפות עם הבנים, לטיולי שטח, להיות אבא ובעל שמתפקד בבית".
אבל מסע חייו הוביל אותו אחרת. ולאחר ההלם הוא מתעשת ואומר לאשתו: "אני צריך לברך על זה שנשארתי בחיים, ועל כך שזה לא נגמר יותר גרוע. צריך להסתפק במה שנשאר ולפתח אותו". והוא מפתח ומטפח ללא הרף.
• "רציתי לצאת ממעגל הנוחות של ישיבה בסלון"
לפני שבועיים הוצע לו להשתתף במשלחת של 'עמותת ארז' על שמו של ארז גרשטיין ז"ל שנהרג במלחמת לבנון ב- 1999 שאמורה לצאת לאנאפורנה, רכס פסגות בהרי ההימלאיה, בנפאל, גובה של 5300 מ'. היו לו ולאשתו לא מעט חששות לגבי יכולתו להתמודד עם משימה כה מורכבת. מדובר במשלחת של 44 איש, 6 מתוכם נכים על עגלות או קביים ממלחמות ישראל ומתאונות, 9 מהם נשים, (ובתוכן גם אלה שלו), חבר'ה מיחידת האלפיניסטים של צה"ל ובוגרי סיירות, ביניהם אורי קייזר בן בית השיטה פעיל בעמותה, וכן 40 'פורטרים' סבלים מקומיים, אנשים נמוכים וחזקים במיוחד.
המסע כלל טיפוס לגבהים, בהם האוויר דליל מאוד, נסיעה והליכה על שבילים צרים ומפותלים, גשרים רעועים מעל תהומות, עליות קשות צעד אחר צעד, טמפרטורות מקפיאות, חניות ללא חשמל ושירותים – תת תנאים. התשובה שנתן ארז, איך לא, הייתה חיובית. "רציתי להתמודד", אומר ארז, "עם תנאי קיצון, ולשבור את תקרת הזכוכית, להגביה את רף היכולות שלי, ולא לוותר. ידעתי שאני הולך לחוויה מאוד קיצונית, רציתי לצאת ממעגל הנוחות של ישיבה בסלון וצפייה בסדרות, לעשות משהו שהוא יותר קשה מכל מה שעברתי עד כה, וזה מה שהכריע".
• "הלב דפק ולפעמים חשבתי שהנה אנו נופלים לתהום"
ההכנות לנפאל החלו חודשיים לפני מועד היציאה. נערכה הכרות עם המטיילים ומלוויהם. קבלת חיסונים מתאימים, ביגוד תרמי, מעילים, כפפות שקיות חום, כל דבר שעשוי לחמם. "כשהגענו לאנאפורנה המושלגת", מספר ארז, "היה קור אימים, עשר מעלות מתחת לאפס, כל הבגדים שהבאנו לא עזרו. קפאתי מקור ולא ישנתי 4 לילות רצופים. זה היה מאוד קשה. אכלנו הרבה חטיפי אנרגיה ובלענו כדורים נגד מחלת גבהים". הנכים נישאו על גלגילונים, כלי שהוא שילוב של אלונקה ומריצה, גלגל אחד לפנים, שניים מאחור, וידיות בצדדים. המלווים התחלפו בעליות, התנועה איטית, למעלה שלגים ולמטה משטחים ירוקים. מראות מדהימים. היו רגעים רבים של פחד", משחזר ארז, "הלב דפק ולפעמים חשבתי שהנה אנו נופלים לתהום….".
ביום האחרון, על קו הגמר, עמדה המשלחת עייפה ורצוצה לצילום משותף. כאיש צבא לשעבר שלף ארז משום מקום את דגל ישראל הניף אותו ועשה תנועת ניצחון – וי!
לפני כמה ימים חזר ארז הביתה. "שמחתי לחזור למקלחת שלי, למיטה שלי לילדים וללילך, לכל המשפחה, הוא אומר בשמחה".
האם היית עושה את ה'טרק' הזה עוד פעם?
"בשום פנים ואופן – לא. זו הייתה חוויה חד-פעמית, בה הוכחתי לעצמי שהשמיים הם הגבול וזהו, זה נגמר."
איך אתה מגדיר את ארז של היום?
ארז: "אני ארז אחר, קיבוצניק, איש צבא לשעבר, לומד לאט לאט את היכולות והמגבלות שלו. רואה אחרת את החיים. מביט עליהם תמיד מזווית
ופטימית. איש משפחה, מחבק את הילדים יותר מבעבר. רוצה כל רגע פנוי לשהות במחיצתם. לומד וקורא דברים מחדש. והכי – מטפל בשיקום של עצמי, ממציא את עצמי מחדש."
• האישה שאיתו: "הנחישות של ארז העמידה אותו על הרגליים"
לילך שטיין (51) אשתו של ארז היא מנהלת בית ספר תיכון 'הרב תחומי עמק חרוד' זו השנה השישית. מאחוריה 26 שנות הוראה ובית ספר נמצא ברשימת בתי הספר המדורגים במקום הגבוה ביותר בגין הישגיהם הלימודיים הערכיים והחברתיים.
איך הצלחת לנהל גם את בית הספר וגם את מחלתו של ארז, שנזקק להעברות מבית חולים אחד לשני ולסיוע רציני לאורך כל הדרך?
לילך: "לא היו לי הרבה ברירות. יש מציאות שנכפית עליך ואתה מגייס את כל הכוחות כדי לתפקד נכון. פשוט לא ראיתי אופציה אחרת. במקביל ניהלתי את בית הספר, לא החסרתי כמעט אף יום, ולא מיניתי ממלאת מקום. צוות ביה"ס והמנהלות שלצידי נרתמו ועזרו לי מאוד להמשיך ולבצע את תפקידי על הצד הטוב ביותר. נכון, היו רגעים קשים, אך הסיוע שקיבלתי מילדיי מהמשפחה הקרובה ומקהילת בית השיטה סייעו לי לעבור את הדרך. חברים מבית השיטה ומקק"ל ישבו לידו 24/7 בהתנדבות. זו הייתה היענות מרשימה, ועל כך אני וילדיי מודים להם מאוד" .
איך את רואה את ארז החדש?
לילך: "התכונות הבסיסיות של נחישות ועקשנות לא השתנו. מה שהשתנה היא נפילת המסכות החיצוניות, עכשיו הוא יותר רגיש, רגשני ומחבק. ארז עבר פגיעה קוגניטיבית, זה לא אותו אדם, ואני לא מתעלמת מזה. הנחישות שלו העמידה אותו על הרגליים. היום הוא משקיע הרבה בריפוי של עצמו, ולמרות זאת, יש מקום לאופק תעסוקתי ולפעילות ציבורית, דבר שאני מקווה שיסתדר עם הזמן".