מ- "מרחביה" אל השבטים האבודים

מרלן ועמיר נוי ממושב מרחביה שבו לפני מספר ימים ממסע אנתרופולוגי מרתק ועוצר נשימה אל השבטים האבודים בעמק האומו – בדרום אתיופיה. ביומן מסע כתוב ומצולם מספרת מרלן על החשיפה לעולם לא מוכר, לכפרים הנידחים, למנהגים הפגאניים העתיקים ולמראות הטבע הפראי הקשים להכלה.מאת מרלן נוי. צילום מרלן נוי

כחובבת צילום אנתרופולוגי ברחבי העולם, בעלי עמיר ואנוכי החלטנו לצאת למסע בדרום אתיופיה. המטרה המרכזית שלנו הייתה לבקר ולתעד, מבלי להתערב, את השבטים שבעמק האומו.
באתיופיה כ-83 שבטים, כ-83 שפות כשהשפה הרשמית אמהרית והאוכלוסייה הרשמית שלה מונה כמאה מיליון תושבים. טסנו טיסה ישירה לאדיס אבבה ומשם התחלנו בנסיעה בדרכים מפותלות בטבע מופלא, בנוף פראי עוצר נשימה, היישר לאזור עמק האומו.

• "הנשים מתגרות בגברים כדי שיצליפו עליהן עם ענף דק עד שדם זב מגבן"

רוב השבטים הנידחים והמבודדים מצויים בדרום המדינה ובכדי להגיע ליעד היינו צריכים לנסוע בדרכים עקלקלות במשך כיומיים. גם נסיעה משבט לשבט לוקחת שעות על גבי שעות. הדרכים מלאות עדרי צאן ובקר, אנשים שהולכים וסוחבים ג'ריקנים צהובים בכדי למלאם בבור מים או בנהר, עד שנדמה שכל האנשים תמיד הולכים וצועדים לאורך הדרך.

מרלן נוי ממרחביה. צילמה ותיעדה את המסע האנתרופולוגי לאתיופיה עם בעלה
מרלן נוי ממרחביה. צילמה ותיעדה את המסע האנתרופולוגי לאתיופיה עם בעלה

לכל שבט יש שפה משלו, סגנון בנייה שונה של הבתים, תלבושות, חלקן אפילו ללא תלבושת כלל, קעקועים, טקסים ומנהגים לא קלים לעיכול.
בטקס האוקולי שנחשב לאחד הטקסים המרתקים ביותר הנשים מתגרות בגברים כדי שיצליפו עליהן עם ענף דק עד שדם זב מגבן. בטקס נוסף נדרש מתבגר, ערום כביום היוולדו, לקפץ מעל מספר שוורים העומדים בתור ורק אם הוא עבר בהצלחה הוא רשאי להתחתן. צפינו גן בנשים המכניסות דיסקית חרס לשפתיים שנחתכו בעזרת קוץ בהיותן בנות 15.

• "המתים מונחים בחצר למשך 9 שנים"

ככל שמדרימים לא רואים זבל מערבי בדרכים, רק את הטבע הפראי הירוק עם נופים מדהימים. כל שארית אשפה באשר היא, בקבוק או פקק עוברת למחזור ככלים או קישוט לגוף. במהלך המסע שלנו ביקרנו מספר שבטים מרכזיים וגדולים ובינהם:  שבט הקונסו-המתפרנסים מחקלאות על גבי טרסות שנבנו סביב הכפרים המבוצרים בחומות. בני השבט נוהגים לחנוט את המתים ולהניח אותם בחצר למשך 9 שנים, תשעה חודשים ותשעה ימים כמצבה. הם מניחים אלילים מעץ – רובם פגאניים וחלקם נוצרים.

בני שבט הדורזי מתגוררים בבתים בעלי צורת חרוט הקלועים מבמבוק סוף ועלי בננה. הם מכינים אינג'רה מזע עץ הבננה אחרי שגירדו והחמיצו במשך לא פחות משנתיים. הם גם מתמחים באריגת בדים.

מחזור פקקי בקבוקים המשמשים לקישוט בשיער
מחזור פקקי בקבוקים המשמשים לקישוט בשיער

בני שבט האמר מורחים חמאה וצבע אדום על שיערם והנשים מסתובבות עם יריעת עזים על גופן העירום. בני שבט הארי ידועים בזכות תלבושותיהם הססגוניות. בני שבט המורסי-המבודד והמרוחק ביותר הם אומנים בקישוטי פנים, גוף וראש וצבועים בצבעים מן הטבע. הם מאמינים אך ורק בטבע. בני השבט ידועים גם בזכות הבנות הנוהגות להכניס דיסקית חרס בשפתן.

• "העיניים המדהימות ביותר שראיתי בימי חיי"

בהמשך חצינו את נהר האומו – על גבול קניה – ועברנו לשבט הדסנץ' העני ביותר. בבקתות המיוחדות רואים נשים וילדים יושבים בתוך עשן, פרות ותרנגולות ויריעות בקר ללינה – מלאים בזבובים ודבורים, מראה לא קל לעיכול בלשון המעטה. ביקרנו בשווקים צבעוניים, ייחודיים וססגוניים שבהן היה ניתן לראות המונים משבטים שונים וכולם קונים וסוחרים (ולא משנה מאיזה שבט אתה). שטנו באגם צ'אמו לצפייה בחיי הטבע- בהיפופוטמים, תניני יאור ועופות מים רבים.
מה שהכי תפס אותי במסע זה ילד רחוב משבט הג'ינקה, בעל עיני תכלת, העיניים המדהימות ביותר שראיתי בימי חיי.הוא היה עצוב וכועס והתבייש בעיניו הכל כך מיוחדות. אני משערת שבשל צבע עיניו הוא גורש מביתו. לא הספקתי לדבר איתו כי הוא ברח ולא היה מוכן לשתף פעולה. אילו היה במקום אחר בטח כבר היה מפורסם ומקובל דווקא בגלל היותו ילד מיוחד במינו.

היה זה מסע מרתק, מעניין ולא תמיד קל למראה. ייחודו בעובדה שבחלק ניכר מהמקומות שבהם טיילנו, לא דרכה כף רגלו של תייר.
האותנטיות והטבעיות הופכים את הביקור בשבטים לכל כך עוצמתי, להבדיל מביקור לדוגמא בתאילנד וקניה המתויירות לעייפה.

עוד תמונות מהמסע האנתרופולוגי לאתיופיה: