אראל הלוי חלתה בגיל 11 ב"טראנסוורסמיאליטיס", מחלה אוטואימונית נדירה בה הגוף תוקף את עצמו, אבל המציאות המורכבת הזו לא מנעה ממנה להתמודד עם האתגרים שזימנו לה החיים- בדרך מעוררת השראה והערצה.
היא בת 29, ספורטאית פראלימפית ושגרירת חברת "כתר". נולדה וגדלה בישוב הקהילתי אלון הגליל שבעמק יזרעאל. "כל החיים למדתי וגדלתי בעמק, ואני בוגרת בית הספר נהלל. מאז ומתמיד העמק היה בית עבורי. למרות שאני כבר לא גרה עם המשפחה, ההורים שלי, אבי ויפעת, עדיין גרים באלון הגליל ובכל פעם שאני מגיעה לבקר הלב שלי מתמלא ואני מרגישה בבית".
לאחר לימודיה היא התנדבה לשרת בצה"ל בתפקיד מודיעיני בשייטת 13. משם המשיכה ללימודי תואר ראשון במדעי המוח באוניברסיטת בר אילן אותם סיימה בהצלחה.
• "בגיל 11 הייתי צריכה ללמוד להכיל את הנכות שלי וללמוד להיות עצמאית"
בגיל 11, ארע אותו אירוע מכונן ומשמעותי ששינה לאראל את חייה ללא הכר: "הייתי ילדה רגילה לחלוטין", היא נזכרת, "חניכה בתנועת בני המושבים, השתתפתי בחוג דרמה, כדורסל ובלט. באחד הימים הצטננתי, עלה לי החום ובהתחלה חשבנו שמדובר בעוד התקררות רגילה, אבל מהר מאוד המצב התדרדר. רגע אחד פשוט הרגשתי לא טוב בבית, וברגע שאחרי אושפזתי בטיפול נמרץ כשאני מורדמת ומונשמת. אחרי ארבעה ימים הגיעה האבחנה הייתה שחליתי בטראנסוורסמיאליטיס. כשהתעוררתי גיליתי שאני משותקת לחלוטין בפלג הגוף התחתון. לא יכולתי להזיז את הרגליים, איבדתי לגמרי את התחושה בשתיהן. מהר מאוד התחלתי שיקום במחלקת שיקום ילדים בתל השומר. כמובן שחל שיפור משמעותי והצלחתי להחזיר לעצמי הרבה מהתפקודים, אבל אחרי ארבעה חודשים בשיקום, הבנתי שיש פגיעה שלא ניתנת לשינוי. שוחררתי מהשיקום כשאני מתניידת עם קביים. בגיל 11 הייתי צריכה ללמוד להכיל את הנכות שלי וללמוד להיות עצמאית".
איזה זה בא לידי ביטוי ביום יום?
הליכה עם קביים היא לא דבר פשוט, אני צריכה לשמור על משקל גוף, על ידיים חזקות ועל תנועתיות. ככה התחלתי לחפש סביבת שיקום ספורטיבית והגעתי לאיל"ן- עמותה שמיועדת בדיוק לכך ומעודדת ספורט של ילדים נכים. התחלתי לעשות הידרותרפיה, ובעצם למדתי לשחות בפעם השנייה בחיי, אבל באופן שונה לחלוטין- שחייה שמבוססת כמעט כולה על הידיים בלבד. טרם המחלה ידעתי לשחות, כמו שכל הילדים יודעים, אבל עד הפגיעה לא התאמנתי אף פעם בצורה מקצועית. יעקב בנינסון, שהיה אז מאמן צעיר במועדון, אימץ אותי לנבחרת השחייה וכמו שאומרים- השאר היסטוריה. הבריכה והמים הפכו להיות המקום החופשי שלי, המקום בו אני יכולה לזרוק את הקביים ולהרגיש חופשיה, ליצור חיבור מחודש עם היכולות של הגוף שלי שהשתנה. עם הזמן המים הפכו להיות גם מקום אתגרי, תחרותי. המקום בו אני יכולה להוכיח לעצמי יומיום שאני שווה ומסוגלת לעבוד קשה, להתמיד ולהביא את עצמי לקצה בשביל המטרה, להוכיח לעצמי שאני ספורטאית. היום אפשר להגיד שאני מכורה לשחייה מבחינה פיזית ומנטלית".
ההודעה על דחיית המשחקים הפראלימפים הייתה אכזבה ענקית עבורי. האמנתי עד הרגע האחרון שהיפנים יצליחו לקיים את האירוע הזה, או לפחות הייתה לי תקווה. אני מרגישה שדווקא בתקופה הזו למשחקים האולימפיים והפראלימפיים יש חשיבות אדירה, העולם זקוק לזה"
אילו תהליכים עברת עם עצמך?
"להפוך לנכה בגיל 11 באופן פתאומי זה לעבור סוג של אובדן אישי. חוויתי פרידה מהגוף שהיה לי, שהכרתי, פרידה שהובילה לפגיעה בדימוי העצמי שלי ובביטחון שלי בעולם. תהליך ההשלמה וקבלת הנכות לקח לי כמה שנים, אבל היום אני באמת מרגישה לא פחות שווה מאף אחד אחר ומאמינה שאני יכולה לבחור ולהיות מי שאני רוצה להיות. בתוך כל התהליך הזה, ברור שלשחייה ולספורט יש חלק גדול בהתחזקות שלי.
• "הייתי בכושר מעולה, ואז באה הקורונה וקטעה את הכל"
מאחורי אראל רשימת הישגים מרשימה. בטופ שלה זכייה באליפות הארץ ב-100 מטר וב-400 מטר חתירה בשנים האחרונות (ברמת הנכות שלה) וייצוג של נבחרת ישראל בשני משחקים פראלימפיים; לונדון 2012 וריו 2016 (שם גם העפלתי לגמר). ברשותה גם 3 מדליות ארד באליפויות אירופה, כשהאחרונה שבהן היא מאליפות אירופה בדבלין-בירת אירלנד (בשנת 2018 ב-400 מטר חתירה).
בימים אלה היא הייתה אמורה להתחרות בטוקיו, במשחקים הפראלימפיים, אך נגיף הקורונה שינה את התוכניות, והביא לדחייה של המשחקים לקיץ הבא. "כמו כולם, גם עליי הקורונה לא פסחה", אומרת אראל, "ההשפעה העיקרית היא בביטול כל התחרויות ומחנות האימונים בחו"ל כבר מחודש מרץ, וכמובן דחיית האולימפיאדה בטוקיו בשנה. בחודש מרץ כבר הייתי מוכוונת כולי לאולימפיאדה המתוכננת. כמה שבועות לפני שהתחיל ההסגר אפילו שברתי את השיאים של עצמי באימונים וקבעתי תוצאות שיא חדשות, דבר לא שיגרתי בכלל. הייתי בכושר מעולה, ואז באה הקורונה וקטעה את הכל. המאמן שלי סגר אותי ביחד עם שאר החברים בנבחרת השחייה הפאראלימפית בווינגייט לכמה שבועות. בתוך כל התקופה הזו היו בסה"כ שבועיים וחצי שלא הורשנו להתאמן בכלל, אבל זה הספיק כדי לפגוע משמעותית בכושר וברצף תוכנית האימונים".
"להפוך לנכה בגיל 11 באופן פתאומי זה לעבור סוג של אובדן אישי. חוויתי פרידה מהגוף שהיה לי, שהכרתי, פרידה שהובילה לפגיעה בדימוי העצמי שלי ובביטחון שלי בעולם"
יש תחושת אכזבה עם דחיית האולימפיאדה?
"ברור, זו הייתה אכזבה ענקית עבורי. האמנתי עד הרגע האחרון שהיפנים יצליחו לקיים את האירוע הזה, או לפחות הייתה לי תקווה. אני מרגישה שדווקא בתקופה הזו למשחקים האולימפיים והפראלימפיים יש חשיבות אדירה, העולם זקוק לזה. כספורטאית את עובדת ארבע שנים בשביל רגע אחד. במקרה שלי, 400 מטר חתירה- כמה דקות ושניות בודדות שאת נותנת את כל כולך בשבילן. יומיים אחרי שהודיעו על הדחייה החלטתי שאני לא אזרוק את שנות האימונים והתוצאות אליהן הגעתי. קיבלתי מתנה- יש לי עוד שנה לעסוק במה שאני הכי אוהבת ולהגיע הכי מוכנה שאפשר למשחקים, וכולי אמונה ותקווה שהמשחקים יתקיימו הפעם".
• "אין הרצאה שאני לא מוצפת בשאלות ובסיפורים"
בארבע השנים האחרונות משמשת אראל כשגרירת "אתנה", פרויקט המקדם ומעצים את ספורט הנשים בישראל ואת הספורט התחרותי. כשגרירה היא מרצה בבתי ספר רבים וחושפת את הילדים ובני הנוער לסיפורה האישי, לכוח ולכלים שנתן לה הספורט בחיים כילדה, כאישה, וכאדם עם מגבלה. "זה תמיד מדהים אותי כמה ילדים מתעניינים, רגישים ומקבלים, אין הרצאה שאני לא מוצפת בשאלות ובסיפורים. מבחינתי אם יש ילדה שתחזור הביתה ותבקש מההורים שלה ללכת לחוג כדורגל או התעמלות, או אם יש ילד שיתבייש פחות בזה שיש לו קרוב משפחה עם נכות, עשיתי את שלי", היא מדגישה.
איזו ספורטאית שמהווה עבורה מקור להשראה?
"ענבל פיזארו, בלי ספק. ענבל היא חברה ופרטנרית לאימונים שנים רבות ותמיד היוותה מקור השראה עבורי. כילדה שרק הגיעה למועדון איל"ן היא הייתה בשבילי דמות לשאוף אליה, שחיינית שלמדתי ממנה המון ורציתי להיות כמוה. כל ילד או ילדה צריכים דמויות כאלה שייטעו בהם חלומות חדשים, שיראו להם שיש מי שמגיע ומגשים אותם ושבשביל זה שווה להשקיע".
איפה את רואה את עצמך בעתיד ואילו מטרות תחרותיות הצבת לנגד עיניך?
"המטרה כרגע היא לייצג את ישראל בטוקיו. לצד זה, ברור שאני רוצה שיאים אישיים שלי, להתברג בעולם הכי גבוה שיש. אני בת 29 היום, כבר לא ילדה, ויש לי שיאים שלא שברתי כבר כמה שנים. כל שיא אישי שאשבור יהיה משמעותי עבורי. כולי תקווה שיהיו עוד תחרויות השנה, אולי אליפות אירופה במאי. יש עדיין הרבה אי וודאות לגבי התחרויות השנה עם נגיף הקורונה, אבל תוכנית אימונים יש ומוטיבציה לעבוד קשה יש וזה הכי חשוב".
ומה החלום?
"יש לי הרבה חלומות, הרבה דברים שאני רוצה להגשים; להקים משפחה, ילדים, אבל הכל בהולד עד אחרי טוקיו, מחכה שיגיע זמנו".
• "בזכות חברת כתר אני ממשיכה להתאמן ולהתחרות בראש שקט"
בשנה האחרונה מקבלת אראל חסות מחברת כתר, מה שמאפשר לה להתפרנס מהספורט בו היא עוסקת בכבוד ולהתמקד בבריכה. "בזכות חברת כתר אני ממשיכה להתאמן ולהתחרות בראש שקט", אומרת אראל: "חשוב לי להדגיש שמעבר להיבט הכלכלי, עבורי התמיכה הזו היא הכרה בי כספורטאית וזו הרגשה מדהימה. הבחירה של אודי שגיא ויפתח סחר, מנכ"לים משותפים בכתר , לתמוך בארבע ספורטאיות, נשים, ועוד ספורטאיות פראלימפיות, שאינן נמצאות בקונצנזוס הישראלי, זו בחירה ערכית וחברתית מאין כמותה שלחלוטין מעידה על רוח כתר והאנשים שעומדים בראשה".
אראל הלוי היא אחת מארבע ספורטאיות פראלימפיות מצטיינות בהן בחרה כתר כשגרירות החברה. במסגרת זאת זוכות הספורטאיות לתמיכה פיננסית המאפשרת להן להמשיך ולייצג את ישראל בגאון ולהתאמן לאולימפיאדת טוקיו שנדחתה לשנת 2021.
הארבע הן אראל הלוי (שחיינית) קרולין טביב (שחקנית טניס שולחן), סימונה גורן (חותרת) ואלהאם מחאמיד רוזין (שחקנית כדור-שער). אראל, קרולין, סימונה ואלהאם מייצגות הלכה למעשה את ערכיה של החברה המסמלת גאווה ישראלית, חותרת למצוינות, מקצועיות ועוצמה תוך עמידה באתגרים בלתי סבירים. על אף דחיית המשחקים הפראלימפיים שהיו אמורים להתקיים באוגוסט 2020, הארבע ממשיכות לקבל חסות מלאה מכתר המאפשרת להן להמשיך ולהתאמן לקראת תחרויות עתידיות.