ד"ר דליה נבות-מינצר, רופאת משפחה וספורט פרשה מספורט פעיל ותחרותי לפני יותר משלושה עשורים, אבל את התשוקה והלהט שלה לאדרנלין שטומן בחובו העולם הזה קשה לפספס.
היא בת 54, נשואה ואם לילדה. את שנות ילדותה עשתה במושב מולדת, וכיום היא מתגוררת בקיבוץ מזרע שבעמק יזרעאל. במהלך השבוע היא חולקת את הזמן בין עבודתה כרופאת משפחה של שרותי בריאות כללית בהסוללים לעבודה כרופאת ספורט במרכז לרפואת ספורט ולמחקר שבמכון ויינגייט.
רקורד העבר של ד"ר נבות מינצר, כאתלטית ישראלית בענף הקפיצה לגובה, ריצת משוכות וקרב שבע, הוא מרשים בכל קנה מידה. בין היתר היא הייתה אלופת ישראל, אלופת המכביה השתיים עשרה ושיאנית ישראל. היא גם החזיקה בשיא הישראלי בקרב שבע לא פחות מ- 14 שנים וזכתה בתואר אתלטית השנה של ישראל.
בשיא הקריירה שלה, כשהיא בת 21 והשתייכה לסגל הבכיר, וחודשיים לפני ירית הפתיחה של אולימפיאדת סיאול היא נפצעה בגבה. מכאן הדרך לפרישה הייתה קצרה.
ד"ר נבות מינצר עזבה את הספורט התחרותי, אבל העולם הזה סובב אותה ב'מינונים' גבוהים גם בימים אלה- בעבודתה וגם ברמה האישית כשהיא עוסקת ב"קייט סרפינג", 'חורכת' את השטח בריצות ניווט, יוצאת לטרקים ורוכבת על סוסים.
• הדור הבא של ספורטאי ישראל
"בתום לימודי הרפואה התלבטתי במה לבחור ובסופו של יום בחרתי ברפואת משפחה", נזכרת ד"ר נבות מינצר, "תוך כדי ההתמחות התחלתי בלימודי המשך ברפואת ספורט באוניברסיטת תל אביב. סיימתי את לימודי רפואת הספורט במקביל להתמחות שלי ברפואת משפחה וכמה שנים אחרי הציעו לי משרה במכון ויינגייט בתור הרופאה של האקדמיה למצויינות בספורט. החל משנת -2011 אני עובדת שם ומטפלת בכ-170 ספורטאים צעירים שעוסקים בכל ענפי הספורט, חלקם בטופ הישראל וחלקם מסומנים כפוטנציאל עתידי. במרפאה אנחנו מטפלים בבעיות רפואיות שוטפות כמו גם בפציעות ומניעתן, שיקום, עבודה עם צוותי אימון על בקרת עומסים, התנהלות, ותזונה. בשנתיים האחרונות אני גם משמשת במקביל כרופאה של ספורטאי הסגל האולימפי בגלישה ושייט, שישה מהם כרגע באולימפיאדה בטוקיו- חלקם עדיין מתחרים".
• "מטופל לא ייצא מהמרפאה שלי בלי המלצה לפעילות גופנית"
החשיבות שמוצאת ד"ר נבות מינצר לפעילות ספורטיבית בא לדבריה לידי ביטוי בחלק ניכר ממפגשיה עם מטופלים במרפאת הסוללים: "הוכח מעבר לכל ספק שפעילות גופנית היא המרכיב הראשון בטיפול כמעט בכל מחלה. זה יכול להיות בסוכרת, השמנה, לחץ דם, מחלת לב, אירוע מוחי או אפילו סרטן, כאבי מפרקים ומחלות נוירולוגיות שונות. מנקודת ראותי פעילות גופנית זה הדבר הכי חשוב שחולים יכולים לעשות לטובת עצמם. זה יותר יעיל מכדורים ומטיפולים אחרים. לפעמים זה קצת יותר קשה לביצוע, בין היתר כי יש מחסום לבצע את זה והגורם הרפואי המטפל לא עוסק בזה ביום יום. לצורך העניין, אני כרופאת משפחה לא יכולה לשבת עם המטופל ולבנות לו תוכנית אימונים ובהמשך לעקוב אחרי הביצוע. אבל אני יכולה לומר שמטופל לא ייצא מהמרפאה שלי בלי המלצה לפעילות גופנית, כזו או אחרת, כולל מי שיש לו כאבי רגליים וברכיים. זו לדעתי הרפואה הנכונה. המטופלים שלי רואים אותי יוצאת להליכה באמצע יום העבודה, הם מכירים אותי ואת הגישה שלי ובעצם ברור להם שפעילות יכולה לשפר את איכות חייהם ואת מצבם הבריאותי. זה חלק מהדי.אן.איי הטיפולי שלי ואני חושבת שהיום זה צריך להיות חלק מהדי.אן.איי של כל רופא. אין ברירה אחרת".
בכדי לאושש את דבריה, ד"ר נבות מינצר מספרת על פרוייקט שהובילה במרפאת קיבוץ עין חרוד בה עבדה בעבר: "עשינו כמה פרויקטים מחקריים בשילוב פעילות גופנית. שיתפנו פעולה עם חוקרים מחיפה יחד עם מאמן כושר שערך פעילות לקשישים בקיבוץ – פעמיים בשבוע וזה הוביל להורדת תרופות ללחץ וליתר שומנים בדם. זה מעבר למוכח. ברפואה של היום כבר לא צריך להוכיח את ההשפעה של הפעילות הגופנית על מצבנו הבריאותי, אלו עובדות".
מה הכי מספק ומתגמל אותך כרופאת ספורט?
"זה בעיקר מגוון לי את ההיבט התעסקותי. אני חושבת שרפואת משפחה היא לא רק הכי קשה – היא הכי מאתגרת והכי חשובה. ברפואת הספורט יש אלמנטים דומים, תחומי עבודה רבים. אני עוסקת גם באורתופדיה, הדמיה, תזונה, הערכת יכולת פיזיולוגית, שינה ותחומים נוספים שחלקם מרחיבים את היכולות שלי גם כרופאת משפחה".
כספורטאית עבר תחרותית, איך הרגשת שראית את ארטיום דולגופיאט זוכה במדליה הנכספת?
"זה היה מרגש וכל הכבוד לארטיום על ההישג יוצא הדופן. מעבר לכך, אני באופן אישי מסתכלת מעבר למדליה. אני מברכת על כך שיש לנו משלחת גדולה, עם ספורטאים שכבר לפני האולימפיאדה סימנו מטרות גבוהות בטופ העולמי. במהלך הימים שקדמו לזכייה במדליות בג'ודו ובהתעמלות נשמעו קולות של אכזבה בתקשורת ובכלל. חשוב להבין שלא הכל יכול להתממש ובספורט יש מרכיבים בלתי צפויים. הכי חשוב שהרמה של הספורט ההישגי בישראל בעלייה, לפחות בחלק מהענפים. את רוב הספורטאים אני מכירה באופן אישי ובחלקם אני מטפלת ביום יום. בישראל ההבדל בין מקום רביעי שהוא מכובד בכל קנה מידה- למקום שלישי שמקנה מדליה הוא עצום. מדליית ארד הופכת ספורטאי לכוכב ריאליטי וספורטאי במקום אחד מתחת לכזה שאף אחד לא יכיר ויזכור את שמו. זו אחת הבעיות של הספורט. הקהל והתקשורת לא תמיד מסתכלים על הרמה הספורטיבית הממשית, על איכות הביצוע או על הדרך הספורטיבית. לא כל ספורטאי שנוסע במשלחת לאולימפיאדה – יזכה במדליה.
אני גם חושבת שמדליה היא לא חזות הכל, גודל המשלחת לדוגמא לא פחות חשוב. עצם העובדה שתריסר ג'ודאים ישראליים, הגיעו לאולימפיאדה, שיש ג'ודאי ישראלי בכל קטגוריית משקל – אחרי שבאותה קטגוריה היו כמה מועמדים, אומר הרבה יותר על הענף מאשר מדליה כזו או אחרת. יש פה עומק. זה צריך להוביל לכך שאנשים יבצעו פעילות גופנית ותתקיים תרבות של ספורט בחברה – לצד בניית תשתית. צריך לחדד, החלק של התחרויות וההישגים הוא חשוב, מביא כבוד והכרה ויוצר מסורת, אבל שוב, כפי שאמרתי, אי אפשר להסתכל על המדליה כחזות הכל. בסוף, כשאני באה לשפוט כמה ישראל טובה בספורט, זה לא לפי מספר המדליות בהן זכו באולימפיאדה".