לא מזמן נתקלתי במשפט "החיים קשים", חשבתי עמוקות על משפט זה, תהיתי בו, התבוננתי באותיותיו, התעמקתי בתוכנו ולבסוף… לא הסכמתי!
אם נחשוב לרגע איך מהות הבריאה, התהוות האנושות, רגעי הפלא, איך הם יכולים להיות קשים?
בעודי עובר בפרוזדור במחלקה בו אימי שוכבת, אני שומע איש מבוגר אומר לאיש הצעיר: "אנחנו…אנחנו עושים אותם קשים".
לא היססתי ונגשתי אליו ואמרתי "צודק ותודה". לא הספיק לומר דבר מה האיש המבוגר ואני כבר נכנסתי לחדרה של אימי. התבוננתי בה ואמרתי בקול רם: גם במצבך לא אגדיר את "החיים כקשים".
בואו נחשוב על קושי כבעיה ומכיוון שלכל בעיה יש פתרון, המשמעות היא שנחשוב ישירות על פתרונות. הבה נעמיד את הרגלינו למבחן נוסף, בכל פעם נתמיד ובכך לא נשלול לפני שננסה.
אנחנו רצים וקופצים, אוגרים חפצים ומתרברבים בהישגים. חיים את המעבר ושואפים לפנטזיה. מביטים כבר לאחר מבלי למצות את הקיים. מתפקדים כחפצים שמזיזים חפצים ומתלוננים שנעלמו הערכים של פעם ו"שהחינוך של היום הוא לא כמו של פעם". המשפחה הפכה לעוד משהו על הדרך, הגרוע יותר זה הפער שתופס אותנו לא מוכנים בין המצוי בקרבתנו לרצוי של אי שם.
טוב, אם יש פער אז ברור שהחיים קשים לא? לא עלינו, כל אחד מאתנו נתקל בקשיים של ממש – מחלה, איבוד פרנסה, קושי במציאת זוגיות, הבאת ילדים וכו'. אז מה, החיים קשים? זהו שגם מקרים אלו לא יביאו אותי להגדיר את החיים כקשים, מדוע? כי קושי הוא דבר שלא קיים. זוהי תפיסה שלנו שבה אנו לא מסוגלים להתמודד או למצוא פתרון, זהו משפט של וותרנים, איך הולך המשפט המקורי? "אין מה לעשות, החיים קשים".
קושי זה שם תואר ומכיוון שכך לא יכול להיות הוא אובייקטיבי ונצחי. אין דבר שלא ניתן למצוא לו פתרון ואין אני מדבר על המחיר. בבסיס המשפט יושבים להם ההרגלים שמבוססים על הפרדיגמות שהם בכלל מבית הורינו, מה שאומר שבאופן אוטומטי מגדירים את הקשה כפי שהורנו הגדירו לנו, לא חבל?
לא חבל לגרור עצמנו לתחושה קשה ולא מוצלחת? לראות שחורות ולבשר רעות? על כל פנים, נקודה אחת לי אליכם, בואו נחשוב על קושי כבעיה ומכיוון שלכל בעיה יש פתרון, המשמעות היא שנחשוב ישירות על פתרונות. הבה נעמיד את הרגלינו למבחן נוסף, בכל פעם נתמיד ובכך לא נשלול לפני שננסה. הבה נבחר לנו דרכי התמודדות ונזנח את ההימנעות. הבה נאפשר לנו לחוות ולהתנסות מאשר לסמוך את חוויתם של אחרים (הורים).
לא ככה?