בני הזוג בשנות ה – 60 לחייהם נכנסו למשרדי בהססנות. הם הגיעו אליי בעקבות בקשתו של בנם בן ה-30, שהכיר את נושא הגישור לגירושין ויתרונותיו. הבן ביקש מהוריו להימנע מלהגיע להליכים משפטיים ולהעמיק את הקרע ביניהם מתוך מחשבה כי הדבר ישפיע על המשפחה המורחבת כולה.
• היא "לא תוותר על שקל, הוא "לא יהיה הפראייר התורן"
אמנם לא היו בין בני הזוג מאבקים על משמורת ילדים ודמי מזונות אבל היו עדיין רכוש, כסף וחששות רבים מהלא נודע: התחלות חדשות בגיל מאוחר ומחשבות על הזדקנות בנפרד בניגוד לאמונתם כי יזדקנו יחדיו.
במפגש הראשון הציגו בני הזוג את הסיבות שהובילו לרצונם להתגרש. במפגש הבא כבר הצהירה האישה שלא תוותר "אפילו לא על שקל אחד ממה שמגיע לה", במקביל הצהיר הבעל כי "לא יסכים שהאישה תישאר להתגורר בביתם המשותף, אפילו לא ליום אחד אחרי הגירושין". כעת, כשהבנתי מה חשוב באמת לכל אחד מבני הזוג יכולנו להתקדם בגישור. בשיחה נפרדת עם האישה הבנתי כי היא חוששת מאד לעתידה הכלכלי ולכן היא מבקשת חלוקת נכסים וכספים בצורה שווה ע"פ החוק.
בשיחתי הנפרדת עם הבעל הבנתי כי חשוב לו מאד שלא להיראות בעיני מכריו כזה שוויתר על הבית – "לא מוכן להיות הפראייר התורן". הדרך לפתרון נסללה: האישה הבינה מה חשוב לבעל ולכן הציעה שהבית יימכר. הבעל מצדו הסכים לשלם לאישה את חלקה מקרנות הפנסיה שלו במעמד המכירה תוך הסכמה כי יישמרו לו זכויותיו בקרנות הפנסיה באופן בלעדי. בני הזוג לא יצאו ממשרדי מחובקים אך כן יצאו בתחושה של שביעות רצון מההישגים אליהם הגיעו במשותף.
שבוע טוב ומגושר לכולם.
צחי כהן – נייד 052-3864002, דוא"ל: tzahic@yahoo.com