בגיל 91 הלך אריה חפר לעולמו במושב היוגב שאהב. הוא היה איש מיוחד, מלח הארץ, איש של ערכים, ציוני נלהב, כשרוני ובעל ידע רב. כשורד שואה ידע להעריך את המדינה ולתת לה את כל הכבוד הראוי לה.
הוא נולד ברומניה, בעיר יאסי, עבר את ההתנכלויות וההשפלות מצד הרומנים. אביו נרצח שבוע לאחר 'מבצע ברברוסה' בפוגרום הגדול ביהודי יאסי. גופתו הושלכה לצידי הכביש. בגיל 13, סוף 1943, השאיר לאימו פתק שהוא נוסע לפלשתינה. הוא ברח לארץ עם קבוצת נערים במסגרת תנועת גורדוניה, שנאספו על ידי שליחי הסוכנות והועברו מנמל קונסטנסה באנייה 'טארוס' לאיסטנבול, ומשם ברכבת עד גבול תורכיה-סוריה. בלבנון ועלו על הרכבת המנדטורית לישראל. הסוכנות העבירה אותם לכפר יהושע, בו למד שנתיים, עד גיל 16.5. בגיל 17 התגייס לגדוד ה- 8 של הפלמ"ח והצטרף לגרעין נחל ב'בית אשל' ליד באר שבע. הישוב נהרס במלחמת השחרור והפלמ"חניקים החסונים שקמו אותו מחדש.
בשנת 1950 עם סיום שירותו בפלמ"ח, ייסד עם רעייתו שוש את מושב היוגב. לימים נישאו והולידו 3 ילדים, שתי בנות ובן. חפר הקים משק חקלאי לתפארת עם רפת, לול, ועצי פרי. למד חקלאות במדרשת רופין ובבית ברל גזברות. שימש בכל התפקידים המרכזיים במושב, מזכיר, גזבר, הסדיר את התשתיות, מקורות המים, כבישים, ניקוז השדות, ארכיון, ידו הייתה בכול.
קובי, בנו של אריה, שנקרא על שם סבו שנרצח, נהרג בגיל 13.5 בתאונת טרקטור בכניסה למושב. לזכרו הקימה המשפחה מצפור.
ב- 1985 עבר חפר ל'מפעלי העמק' שליד מגדל העמק. התחיל במפעל 'אנרגיה', ולאחר סגירתו עבר לניהול מפעל 'פסדים' (שאריות בשר מהם עשו קמח כמזון לבעלי חיים). הוא השקיע, יחד עם חברו אפי שמש, את כל מרצו ויוזמתו, והפך אותו לאימפריה.
על פי חזונו האקולוגי יזם שכלולים רבים, נסע לחול' לראות מפעלים דומים, כדי להפחית את הריחות הנפלטים מתהליכי הייצור. ואכן זה היה מפעל לדוגמה, נקי ושקט ללא ריחות לוואי.
חפר היה אוהב אדם ודאג לרווחת העובדים, לצרכיהם ולתנאי עבודתם, נתן כבוד לאחרון העובדים. הוא ניהל את המפעל ביד רמה, בדייקנות, ובחברות.
אחרי 30 שנות עבודה, בגיל 72 פרש לגמלאות. בשנים אלה, כשהזמן והאווירה התאימו, הוא החל לכתוב שירים, האזין למוסיקה, והתנדב במוסד למבוגרים 'הרי אפרים'. בהלווייתו ספדו לו בנותיו שאמרו שהיה "מגדלור חיינו, החומה שלנו, מופת ומודל לחיקוי. חבר."
המוטו של חפר היה כפי שציין פעמים רבות: "ברוש לבדו איתן, לו רק ניתן ואלמד את דרכו של עץ אחד, עומד לבדו, זקוף ויציב אל מול החיים" (אהוד מנור).
זה היה אריה חפר: זקוף, יציב, איש חזק העומד מול טלטלות החיים ויכול להם, כמו ברוש.