בעקבות הטור על השמנופוביה

אני אוהבת לכתוב על נושאים המעוררים מחלוקת. זה גורם לאנשים לחשוב, גם אם הם מתעצבנים. קיבלתי הרבה תגובות על ה"שמנופוביה", חלק פרגנו, חלק התעצבנו – הכל מתקבל בברכה. לפעמים עצבים מובילים לדברים טובים. 

הנה דוגמה – דו-שיח במייל עם אישה (ג') שהעזה לכתוב את מה שרבים חושבים:
ג': "בואי נקרא לילד בשמו, למרות שזה לא פוליטיקלי קורקט, השמנה זו מחלה למי שלא שולטים בפה שלהם, ולא סוגרים אותו לרגע. שמן זו מחלה שהאדם יכול לשלוט בה, בניגוד לסרטן ומחלות אחרות. השמנה זה מגעיל נקודה. השמנה היא תוצר של אכילה רגשית 24/7. שמן זה מכוער. שמן זה לא בריא. שמן גורם למוות. אז תפסיקו להסתתר באצטלה של שמן זה יפה. כי זה ממש לא".

אני: "האם את פעם נאבקת במשקל עודף? אם לא – זכית. כנראה שקיים בך המנגנון הטבעי שמאפשר לך לשלוט בעצמך, כפי שאת חושבת שכולם צריכים לעשות וברור שבריא יותר".  

ג': "אף פעם לא הייתי שמנה, אין דרמות ואין התעסקות… אוכלת רגיל והולכת הרבה."

אני: "יש כאלו שלא זוכים ביכולת הטבעית הזאת (כמוני), והדחף הפנימי לאכול גדול מהם, למרות שהם יודעים שזה מזיק, ולמרות שהם מרגישים רע ואפילו מכוערים. לא, לא כל השמנה היא כתוצאה מבעיות רגשיות קשות. לפעמים הבעיה היא חוסר איזון ביוכימי במוח שמביא לדחף בלתי נשלט לאכול. לגבי השליטה העצמית וכוח הרצון – לשמנים רבים המון כוח רצון בכל תחומי חייהם האחרים – איך זה שרק באוכל אין?".

ג': "הבעיה אצלי זה עישון. הלוואי ויכולתי להיפטר מהגועל נפש הזה ומהרגל מגונה זה כארבעים שנה. זו השריטה שלי, והיא גרועה. תוצר של בדידות רבת שנים. והעישון כאילו 'מנחם'..". הופה. 

ללקוחות שלי זה נשמע מוכר – במקום סיגריות זה מתוקים ובצקים. בסוף, ג' הסכימה שזה אכן יכול להיות סוג של התמכרות. 

הטיפי של ציפי: בדומה למעשנים, יש רבים האוכלים יותר מדי ומתים להפסיק. התמכרות זאת התמכרות. אם זה היה רק עניין של שליטה עצמית, רוב מפעלי הדיאטות היו פושטים את הרגל מזמן. 

באהבה.

ציפי ליבנה, אחות מוסמכת, מומחית להתמכרות לסוכר, עורכת סדנאות קבוצתיות, תכניות לליווי אישי וזוגי לגמילה מסוכר, ומרצה לקהל הרחב. מייסדת "ציפי ליבנה – משקל בריא וראש חופשי". היכנסו לאתר zlivneh.com