אברך מהבירה ירושלים, אשר הגיע לבית כנסת בו התפלל ראש אכ"א דאז, אלוף מוטי אלמוז, איים עליו והקים מהומה במקום ציבורי זוכה באופן חלקי בבית משפט השלום בנצרת.
על פי הנטען, ב-17 במאי 2017, הגיע הנאשם, ביחד עם אחר, למושבה כפר תבור בה מתגורר האלוף אלמוז בכפר תבור, ווידא כי הוא נמצא בבית הכנסת. עם סיום התפילה ניגש הנאשם לאלוף אלמוז והחל להטיח בו האשמות בגין ביצוע מעצר צבאי של 5 חיילות, ובין היתר צעק לעברו כי "יש דין ויש דיין", וכי מי שמענה אלמנה ויתום יש לו עונש חמור מאוד ולבסוף אף ירק בסמוך אליו.
הנאשם חדל ממעשיו רק לאחר התערבותם של מתפללים אחרים, אשר יצרו חיץ בינו ובין האלוף. עוד נטען כי הנאשם שהה ביחד עם האחר ברחבת בית הכנסת ובקרבת ביתו של האלוף אלמוז במשך שלושה ימים נוספים במהלכם אף הניף שלטים. משכך נטען כי במעשים אלו איים הנאשם על האלוף אלמוז על רקע תפקידו בצה"ל, וכן הקים מהומה במקום ציבורי.
בתום שמיעת פרשת התביעה הגיעו הצדדים להסדר טיעון, במסגרתו תוקן כתב האישום והנאשם הודה והורשע בביצוע עבירה של מהומה ועלבון במקום ציבורי.
עוד הוסכם כי שאלת ביצוע עבירת האיומים תוכרע על ידי בית המשפט בהתאם לראיות שהוגשו ונשמעו ובהתאם לסיכומי הצדדים ויתר ראיותיהם, ובתוך כך התייתרה שמיעת פרשת ההגנה.
"לא התרשמתי כי היריקה – מכוערת ככל שתהיה – מדגימה את העונש אליו התכוון הנאשם או את יכולותיו לפעול באלימות בעצמו"
סגן הנשיא, השופט נעמן אדריס כתב בהכרעת הדין: "שני הביטויים שנאמרו מפי הנאשם כלפי האלוף אלמוז הינם בבחינת אזהרה דתית גרידא, בהיותם ביטויים ידועים הנהוגים במקורות, המגלמים את תפיסת הגמול לפיה אלוהים נוהג בבני האדם באותו אופן בו הם מתנהגים. כך לאחר שאני סבור כי לא התקיים לגביהם מבחן השליטה, וכי אין ולא הייתה לנאשם יכולת להשפיע על התרחשותם. בחינת מערך הנסיבות הקונקרטיות מעלה כי אף אחד מהנוכחים באירוע לא סבר כי הושמעו בו דברי איום, והדברים שצוטטו מפיהם של האלוף ועדי הראיה ממחישים זאת ביתר שאת. לא בכדי לא נחקר הנאשם בגין איומים – שכן הדברים שמסרו הנוכחים כלל לא עלו כדי דברי איום – ועבירת האיומים יוחסה לו רק לאחר שמסר בעצמו את הדברים שאמר באירוע. בדומה הבהירו האלוף והעדים כי מעבר למתיחות וצעקות לא נשקפה לו סכנה וכי לא הייתה תחושה מאיימת באוויר. האלוף ציין במפורש כי לא ייחס לאירוע חשיבות מרובה, וכי בני משפחתו לא התרגשו מכך אף הם, עובדה שהשתנתה רק בעקבות האירוע השני. לא התרשמתי כי יש באירוע היריקה כדי לחזק או להמחיש את רצינות דבריו של הנאשם. מעבר לעובדה שלא מצאתי שדבריו הגיעו כדי איומים לא התרשמתי כי היריקה – מכוערת ככל שתהיה – מדגימה את העונש אליו התכוון הנאשם או את יכולותיו לפעול באלימות בעצמו. על כך מתווספים חוסר החשיבות שייחס ליריקה האלוף עצמו, שאף לא הזכיר אותה עד אשר הושמע לו הנאשם מדווח עליה בעצמו, וכן כלל הנסיבות שאפפו את האירוע ולא הזכירו תחושות איום או פחד, או רצינות כוונות. גם ההתרחשויות שארעו לאחר האירוע, שגם הן חלק מהנסיבות הכלליות, אינן מעידות על "אווירה של איומים". הנאשם וחברו נשארו בקרבת ביתו של האלוף שלושה ימים נוספים, במהלכם ישבו וישנו על ספסלים סמוכים לבית ולבית הכנסת, שרו והניפו שלטים.
האלוף ואשתו העידו כי השניים לא פנו אליהם יותר ורק שרו, הרעישו והניפו שלטים ליד ביתם, בצורה שכונתה על ידי אביטל מספר פעמים כ"הפגנה". שני שוטרים שהוזעקו למקום לא נקטו בפעולות משמעותיות, ולפי דברי אביטל אף טענו בפניה כי אין מדובר במעשים לא חוקיים. רוצה לומר, אם היו חשים המעורבים או מי מהם כי באוויר עומדת תחושת איום, או כי הם מצויים תחת פחד או אימה מפני רעה צפויה, האם לא היו נוקטים בכל פעולה אקטיבית?..הנה כי כן, בסיכום המתואר שוכנעתי כי דברי הנאשם לאלוף – הן כשלעצמם והן בראי הנסיבות כולן – אינם משכללים את עבירת האיומים, גם אם מדובר בדברים מכוערים או מעליבים וגם אם נלוותה אליהם התנהגות שאינה ראויה (היריקה, המהומה בה הורשע הנאשם וכן הלאה). בסופו של יום מצאתי איפוא לזכות את הנאשם מעבירת האיומים אשר יוחסה לו בכתב האישום".