בדיוק לפני כשבוע , לפני 25 שנה, התגייסנו. חצי יובל, רבאק. אני כותב 'התגייסנו' ולא ' התגייסתי' כי אני לא יכול לראות את השירות הצבאי שלי בלעדיהם, פלוגת אוגוסט 95, גדוד 12, גולני.
בימים אלו, של פילוג וקיטוב בעם ישראל דווקא לפני צום ט' באב, אני מביט בה בפלוגה הזאת ונרגע קצת מהשנאה. לא תמצאו בה, בפלוגה הזאת, סיפורי גבורה יוצאי דופן ( טוב, זה בהנחה שלצבוע נעלי צנחנים חומות בשחור, לא נחשב גבורה…). פה ושם ירי, מארבים, שמירות, מטבח, לבנון, חברון, לבנון, בט"שיות, אימון, קו, קו, אימון. קפוא בחורף, לוהט בקיץ. ואבק, הרבה אבק.
שלוש שנים מתישות, פה ושם מסוכנות, פה ושם משעממות, פה ושם שמחות וכן, גם פה ושם עצובות. בכל זאת, כמה אפשר לקבל ריתוק שבת ולחייך?
אבל כשאני מביט במה שקורה עכשיו בארץ המפולגת שלנו וחושש מהשנאה המתפרצת, המאיימת, מהקריאות הנוראיות 'בבונים ימנים' מחד ו'מחבלים שמאלנים' מאידך, אני חוזר אל הפלוגה הזאת, הבסיס שלי, אבל כנראה הבסיס של כולנו, של כל מי שהמדינה הזאת יקרה לו: היו בה מ"פ דרוזי, וקצין מרוקאי מהקריות וסמל אשכנזי מחיפה ועוד אחד מקריית ארבע. היו בה ילדים שהפכו ללוחמים מנתיבות, דימונה, תל אביב, רמת גן, מעלה אדומים, טבריה וקיבוץ גן שמואל (שאגב, הסתובב בפלוגה עם חולצה של מרצ והיה חולה על מוזיקה מזרחית כבדה. רק בגולני יש מחזות כאלה).
היו בה לוחמים עם כיפה סרוגה ואפילו שחורה והיו בה לוחמים שעלו מצרפת, אנגליה, ברזיל וחבר העמים. לאחד מהם קראו מארק. קראנו לו מרקו. נו, ברור. הייתה בה פקידה פלוגתית מבית שאן. כפרה עליה.
• התגייסנו לפני 25 שנה. פאקינג חצי יובל
דעותינו, סביר להניח, היו שונות וחלקנו הקצין לצדדים פה ושם. חלק הלכו לישיבה, חלק יצאו מהארון. יש לנו קבוצת ווטס אפ משעשעת ואני יודע שאם אצטרך עכשיו שדודו יבוא מדימונה לעפולה לעזור לי להעביר דירה או כי סתם באסה לי בחיים ובא לי להעביר אתו לילה של שתייה, הוא יבוא. מיד.
זה קרה לא מזמן, אגב.
וגם אם אנחנו לא מדברים כל יום וגם אם בבחירות היו פה ושם ויכוחים, יש דבר שכולנו בטוחים בו גם ממרחק השנים: אף אחד, אבל אף אחד, לא מימין ולא משמאל, לעולם לא יצליח להפריד ולפלג בינינו. אנחנו נשארים מאוחדים. אנחנו נשארים ישראלים"