קצת יותר משבועיים עברו מאז פורסם גזר הדין של חוסין חליפה שהורשע ברצח שלי דדון, אולם בבית משפחת דדון השלו והפסטוראלי בשכונת עפולה הצעירה נראה כי הזמן עמד מלכת.
את קירות הבית מעטרים תמונותיה של בתם, שחייה נגדעו בטרם עת בידי רוצח שפל. יעקב, אבי המשפחה, מנסה להתאושש מהמכה שניחתה עליו לפני כשנה וארבעה חודשים, עם היוודע דבר הרצח, אך הוא מודה כי במקרה שלו הזמן עדיין לא מקהה את הכאב העצום נוכח האובדן.
• "הייתה תחושת מתח נוראית"
החודש שקדם לפסק הדין וההרשעה, גם הוא לא הקל על המשפחה שהייתה כל כך קשורה ומחוברת לשלי. "הייתה תחושת מתח נוראית בשבועיים שקדמו לגזר הדין. לא ידענו ממש למה לצפות, למרות שהיו לנו אינדיקציות שקיבלנו מגורמים משפטיים. הכיוון הזה בעקבות כל המשפט שהתנהל, העדויות הממצאים ושאר ההליכים המשפטים שהתנהלו", אומר יעקב, "למרות הכול עדיין ניקר בנו חשש שמשהו יכול להשתבש. לנו היה חשוב שהעונש לרוצח יתקבל פה אחד".
"אנחנו חיים פשוט בתוך סיוט, אבל סיוט מתמשך. אין לנו יום ואין לנו רגע שבו אנחנו לא חושבים על שלי. הימים שלנו הפכו לחושך ובלילות אני לא מצליח בכלל להירדם. רק עם הזריחה אני מצליח לעצום קצת את העיניים"
ביום שקדם להקראת גזר הדין, ההורים יעקב ואילנה לא עצמו עין והמחשבות לא הרפו מהם. עם הגעתם לבית המשפט, הם הופתעו לגלות כי גזר הדין כבר פורסם בטרם השופטים הקריאו אותו. לדברי המשפחה, נציגי בית המשפט עמדו על טעותם והתנצלו, אבל ההליך שהשתבש מעט, לא
הוסיף להם שקט, באחד הרגעים המתוחים בחייהם, "בעקבות הטעות הזו יצא שהתקשורת ידעה על גזר הדין לפני המשפחה", הסביר יעקב, "בזמן שאנחנו לחוצים ומתוחים קיבלנו את ההודעה מעיתונאים שנכחו במסדרונות בית המשפט וזה בטוח לא הוסיף לנו שקט. אין ספק שזה צבט לנו בלב, אבל השלמנו עם זה".
להקראת גזר הדין הגיע יעקב כשהוא תחת השפעה של כדורי הרגעה, מחשש שיעשה מעשה פזיז, תחת האמוציות הקשות שהוא נמצא בתקופה האחרונה.
• "אחרי הקראת הדין חשתי תחושת הקלה מסוימת"
בתום הקראת הכרעת הדין דיברה אילנה דדון, אמה של שלי. האם סיפרה בבית המשפט כי קולה לא נשמע עד עתה, אך היה חשוב לה לספר על שלי. כמו כן היא פנתה לרוצח המורשע ואמרה לו כיצד הוא יכל לדקור את בתה כל כך הרבה פעמים ולעזוב אותה מתבוססת בדמה. בני המשפחה ציינו כי אפילו כל הנוכחים באולם, למעט הרוצח, הזילו דמעות לנוכח דברי האם.
"אחרי שהשופטים אמרו את דברם, והרוצח הורשע וקיבל מאסר עולם חשתי תחושת הקלה מסוימת", אומר יעקב, "אנחנו דורשים שהרוצח הזה יישב בכלא עד נשימתו האחרונה בחיים האלו. אני באופן אישי לא יכולתי אפילו להישיר אליו מבט, ולא היה לי פשוט לראות אותו, בפעמים המעטות שהמבטים שלנו הצטלבו. הוא היה עם פנים קפואות, לא הניד עפעף. הבחנו שבני המשפחה שלו לא הגיעו לגזר הדין. כנראה שגם הם הבינו שהוא יקבל מאסר עולם. הייתי שמח מאוד אם במקרה שלו היה מופעל גזר דין מוות, למרות שברור לי שזה לא יכול לקרות, אבל אני מבטיח למשפחה שלי שאעשה הכול בכדי שהנושא הזה יעלה לסדר היום ושהחקיקה תשתנה. בכוונתי להגיע לדרגים הכי גבוהים בקרב מקבלי ההחלטות בישראל, כולל ראש הממשלה ושר הביטחון. זה מאוד חשוב לי מכיוון שכיום החשש העיקרי שלנו שהרוצח הזה ישתחרר בעוד כמה שנים בעסקה כזו או אחרת. הוא צריך להינמק בכלא כל ימי חייו, וכמו שציינתי, היה טוב יותר אם היה קיים בישראל עונש של גזר דין מוות. מבחינתי הוא מחבל לכל דבר".
• מנסה לחזור לשגרה
יעקב נשמע חד משמעי ודרוך, אך הוא מודה כי הוא צריך עוד זמן בכדי לאסוף את השברים הרבים. לדבריו, הוא חש כאדם החי בסיוט מתמשך, החל מרגע ההודעה על דבר הרצח של בתו, ועד לימים אלה. "אי אפשר להתאושש מאובדן שכזה", מסביר יעקב, "אנחנו חיים פשוט בתוך סיוט, אבל סיוט מתמשך. אין לנו יום ואין לנו רגע שבו אנחנו לא חושבים על שלי. הימים שלנו הפכו לחושך ובלילות אני לא מצליח בכלל להירדם. רק עם הזריחה אני מצליח לעצום קצת את העיניים".
יעקב אומנם חזר לעבודתו במרכז רפואי העמק בעפולה, אך לדבריו, הוא לא מצליח להתמיד בהגעה לעבודה, בין היתר בשל המחסור בשעות שינה, "חזרתי אומנם לעבודה זמן קצר לאחר הרצח של שלי, אבל אני לא ממש מצליח ליצור רציפות. אני מגיע יום כן, וליום המחרת לא, וכך חוזר חלילה. למזלי בבית החולים מבינים את המצב הקשה בו אני נתון ותומכים בי ועל כך הערכתי. עכשיו עם ישראל חוגג את חגי תשרי, אבל לנו קשה מאוד לחגוג. ברור לנו שגם בני המשפחה והחברים רגישים למצבנו ולכן חוגגים בצורה צנועה הרבה יותר, לכן גם אנחנו מעדיפים לא להכביד עליהם יתר על המידה".
הנוכחות של שלי בבית משפחת דדון, יצרה בכל שנות חייה אווירה חיובית, מלווה בשמחת חיים ואנרגיות חיוביות. מאז הרצח מעדיפים ההורים אילנה והילדים שלמה, 26, עומרי, 25 ודניאל, 23, שלא לדבר על האובדן. יעקב מציין שפשוט קשה להם מאוד להתמודד עם הזכרונות הרבים והחלל שהותירה שלי, "ברור לי שאנחנו צריכים להיות חזקים עבור הילדים שלנו", הוא אומר, "אבל זה לא כל כך פשוט. הייתי שמח שזה היה אחרת. למרות הכאב הרב אנחנו מצליחים מדי פעם להגניב חיוך אחד או שניים, בעיקר שהילדים בבית, עם בנות הזוג שלהם. זה מעניק מעט אופטימיות".
אבל בלילה, כשבני משפחת דדון הולכים לישון, מרשה לעצמו האב יעקב להזיל כמה דמעות, "אני משתדל שזה לא יקרה ליד בני המשפחה ובעיקר לא ליד הילדים. גם ככה קשה להם, ואני לא רוצה להוסיף להם עצב. אני גם לא מסוגל להירדם, כל הזמן אני מרגיש ששלי בבית, שהיא נוכחת. הקפדנו גם לשים תמונות שלה בכל הבית מכיוון שאנחנו רוצים לראות אותה כל יום- כל היום".
• על הפרק: הנצחה אישית
הרצח הנתעב והזיכרונות הרבים שמצויים בבית משפחת דדון, הוביל אותם לשקול מעבר דירה, אך למרות שהתהליך התקדם והיה אף על סף סגירה, משהו בלבו של יעקב הרגיש לו לא נכון, ולכן הוא החליט בעצה אחת עם בני משפחתו להישאר בביתם הנוכחי, "כמו שסיפרתי, אני מרגיש
ששלי בבית. יש לנו כל כך הרבה זיכרונות ממנה בבית הזה ואני לא יכול לוותר עליהם. אני תמיד אזכור את הצחוק שלה בבית, את החיוך המושלם והקשר המיוחד שלנו, קשר שיש רק בין אבא לבת. הרוצח הארור הזה הרס לנו פשוט את כל החיים והפך את החיים שלנו לסיוט. כרגע, בתקופה הנוכחית, אני לא ממש רואה איך אפשר לצאת מהסיוט הזה".
בתום חגי תשרי, מתכוון יעקב להיפגש עם יצחק מירון, ראש עיריית עפולה, במטרה לבחון דרכים להנציח את זכרה של בתו, "זה יקרה", הוא אומר, "וזה חייב להיות בעפולה, העיר שבה שלי גדלה והתחנכה. יש לנו כמה כיוונים, אבל נרצה לגבש אותם ביחד עם עיריית עפולה שתומכת בנו לאורך התקופה הקשה. מכאן אני רוצה להביע את הערכתי לנציגי פרקליטות מחוז צפון שעשו עבודה מדהימה בתיק, לנציגי המשטרה, השב"כ, לחברת "טיק טק" ששיחזרו את הטלפונים לעורך הדין שלנו אמיר בן דיין, ולרב אביעד מעפולה עלית שמחזק אותנו ללא ליאות", סיכם יעקב.