הסטטיסטיקה לא משקרת. הגל השני של נגיף הקורונה מביא עמו רמת תחלואה רבה ומספרים גבוהים לאין שיעור של נפטרים- לעומת הגל הראשון. ארשיד שיבלי ואסנת מור, אח ואחות במרכז רפואי העמק בעפולה, הציגו השבוע בכתיבה מרגשת ומדויקת את הסיפור האמיתי וההתמודדויות הקשות מתוך המחלקות בבית החולים – ואנו מציגים פה את דבריהם החשובים כלשונם.
• "בקורונה כל התהליך הוא אחר. זה מוות שקט, מוות כמעט חרישי"
"שום דבר לא הכין אותי ליום הזה. שום בית ספר לא לימד אותי להתמודד עם הרגע הזה. המוות הראשון שלי בקורונה. הרי ידענו שזה יהיה, הבנו שאין מנוס מזה. כבר כמה ימים אנחנו צופים בשקיעה. שקיעה שמשתקפת בפנים, במוניטור, ובבדיקות המעבדה. עד שמגיע הרגע שמישהו עומד מאחוריך ומכריז: שעת המוות 10:10, ותמיד אחרי זה יש דממה של כמה רגעים. דממת ההבנה שהכל נגמר. כמה דקות אחרי וכולם מתפזרים, ואתה נשאר שם לבד. ואתה מתחיל את התהליך. אתה מכיר אותו, עשית אותו כבר כמה פעמים. מישהו מביא לך את השקית השחורה ואתה מבין שעליך הוטלה המלאכה. בטיפול נמרץ הייתי רגיל לעשות אותו, כשהבכי של המשפחה ברקע, מהדהד במסדרונות מחוץ ליחידה ומחלחל מהדלת פנימה אל המחלקה ואל מיטת הנפטר. ביחידה עוד חיכינו בסבלנות. שהמשפחה תיפרד, שיכנסו עוד פעם לחבק, רואים אותם מטלטלים אותו בתקוה שכל זה לא נכון, ממאנים להיפרד, מסרבים להאמין. מתקשים לעכל, להשלים, להבין.
"היד שמבריאה אנשים, ומוציאה מתוך הרחם חיים. היד שמלטפת ראשי ילדים, מרגיעה ידי כואבים, ומחבקת את הבודדים, היא אותה היד שהיום נפרדת ממתים"
ארשיד: "בקורונה כל זה שונה, בקורונה כל התהליך הוא אחר. זה מוות שקט, מוות כמעט חרישי. מוות שונה. משהו חסר. ורק מהמוניטור יוצאים קולות. רק צפצופי משאבות העירוי המעצבנים מלווים אותך. שום התקהלות, אין בכי, אין זעקות. הדבר היחידי שאתה חש באותם רגעים זה העצב שלך, זה הצער שלך על כך שבמקום שבו אנשים מחלימים, אנשים מבריאים וחייהם ניצלים הוא אותו המקום שבו אחרים מתים. פתאום אתה מודע לזה. אתה והוא לבד. הוא המת ואתה העומד בפניו, האחרון במסדר האנשים שהכיר בכל ימי חייו. שניכם לבד בחדר, ואתכם הדממה. המוניטור נכבה, המשאבות מושתקות. ומישהו מאחוריך מקפיד לסגור את הווילונות. מוות שונה. מוות בבדידות. המשפחה לא יכולה להגיע".
• "אני האח המטפל ואני איש הטהרה. הראשון שידע על המוות הזה, האחרון שנגע בגוף הזה"
"ברור לנו ומובן ואנחנו לא שופטים. אלו זמנים שבהם אנחנו לא שואלים, אנחנו לא מתעקשים, אנחנו פשוט מבינים. אתה שולף צינור אחרי צינור, נקז אחרי נקז, עירוי ועוד עירוי. בעדינות רבה כאילו הוא עוד חי, בזהירות רבה כאילו בכל רגע הוא יזעק מכאב ויגיד די. כל מה שהחדרנו בכדי להציל, מוציאים כי כרגע כל זה לא מועיל. מוות אכזרי, מוות שונה. התחיל בבידוד ונגמר בבדידות. כמה קשה מנשוא המוות הזה. לא יהיה מי שיתפלל עליך, לא יהיה מי שירחץ אותך, לא יהיה מי שיפרד ממך. ואני מגלה שאני האחרון שעושה את כל זה. האחרון שנוגע בגוף הזה, האחרון שמטהר אותו. לא המשפחה, לא הרב או השייח׳ שיתפלל, לא הכומר שיקרא פסוקים מהברית החדשה. לא. אני בזה הרגע הפכתי להיות המשפחה, אני איש הדת, אני האח המטפל ואני איש הטהרה. הראשון שידע על המוות הזה, האחרון שנגע בגוף הזה. תנו לי עוד מקצוע אחד בעולם שבו אתה ממלא כל כך הרבה תפקידים, בו זמנית, ובצורה כל כך קשה וכואבת, ואתה עדיין מחויב לעשות הכל ברגש, בחמלה ובדרך הכי מקצועית. אבל זה אנחנו. חיינו כצוותים מהולים בעצב הזה, בכאב הזה. נושאים באמתחתנו הגדולה את הצער של המטופלים, של המשפחות ואת צערנו האישי. אני יוצא החוצה ומחפש מישהו שינחם אותי. משהו שירגיע אותי. מישהו שיגע בי. ולא מוצא. חוזר שוב לחמ״ל, היכן שיש עוד אנשים, היכן שיש חיים. ומנסה אולי לשכוח ולהתעסק בדברים אחרים. בקורונה כמו בקורונה, שום דבר לא צפוי, שום דבר לא שגרתי. וכאילו היא לא נותנת לי אפילו את הרגעים האלה, להתאבל. להתנצל. להיגאל. מהמחשבה הזאת שלא יכולנו להציל. שוב הטלפונים מצלצלים, שוב מכשירי הקשר רועשים. עוד אינטובציה בדרך. תחזור פנימה ארשיד. אין רגע דל, אין זמן למנוחה. מישהו אמר פעם שמה שקורה בשוויץ ב- 10 שנים, קורה בישראל ביום אחד. נדמה לי שמה שקורה בקורונה ביום אחד, לא קורה אפילו בטיפול נמרץ ב- 10 שנים. הדינמיות והאינטנסיביות היא משהו שלא כתבו עליו בספרי הרפואה הרבים. אני רץ פנימה ורק חושב על דבר אחד, רק שלא יהיו שני מקרים ביום אחד. לחשוב איך אנחנו יכולים להציל עוד נפש, ולקבור את הצער בצד. בערב אני מדבר עם האחראית של פנימית קורונה, גלית דניאל המקסימה, שמסבירה לי כמה חשוב התהליך הזה, שאנחנו עושים עם המת – את החסד האחרון, שהיא תמיד גם מלל מוסיפה, מתנצלת אם פגענו, אומרת לו לשחרר לעולם טוב יותר ונוגעת ביד הקרה ומלטפת אותה בתוך העטיפה. היום קיבלתי שיעור נוסף, אחד מיני רבים מאז כניסתי למחלקת הקורונה. שיעור במוות ובחיים. שיעור של כמה חשוב שאנחנו הם האחרונים. וכמה חשוב שנשתדל לעשות את זה באופן הנכון ובכבוד הראוי, עבור אדם שהיד האחרונה שנגעה בו היא ידינו המלטפת. היד שמבריאה אנשים, ומוציאה מתוך הרחם חיים. היד שמלטפת ראשי ילדים, מרגיעה ידי כואבים, ומחבקת את הבודדים, היא אותה היד שהיום נפרדת ממתים. זהו תפקידנו כאחים ואחיות יד אחת. כל כך הרבה תפקידים".
(מתוך יומני הקורונה של ארשיד שיבלי, אח ביחידה לטיפול נמרץ במרכז הרפואי העמק)
• "בואו נתעורר ונספיק להתקהל"
"אז זה אמיתי?", שואלים מכריי וחבריי יום יום לפני משמרת ואחריה.. "אמיתי באמת? או חארטה?" ואני עונה כל פעם אותו דבר כן. אמיתי. מי שחולה, חולה באמת. ומי שחולה באמת עלול להיות מונשם ולמות. ככה פשוט. נכון שרוב האנשים שקיבלו תשובה חיובית חולים קצת. אבל למי שהנגיף אוחז בו, אוחז ולא מרפה. למרות הסטרואידים והתרופות החכמות, למרות החמצן במשקפיים, מסיכת רזרבואר וואפותרם (חמצן בלחץ) למרות התמיכה שלנו והחיבוק- לא מחלים, ממשיך להתדרדר, ובשבילו זה 100%, בשביל משפחתו זה 2000% ואין 1 בודד כזה – יש מאות כאלה. אז מה? נשחק רולטה? נמשיך להדביק ולהדבק? נמשיך להתיש את מערכת הבריאות האחים, אחיות, כוחות עזר, רופאים, פיזיותרפיסטים, דיאטניות, מרפאות בעיסוק: נמשיך? יאללה בואו נתעורר, נחזור ללחץ של הגל הראשון, נפסיק להתקהל ולשים קצוץ, נחזור לשמור על האוכלוסייה הפגיעה שלנו הקשישים, חולי דיאליזה, מדוכאי חיסון, מאושפזים והוסטלים למינהם. נמשיך לשמור על צלם אנוש ולא לוותר על אחרים כי נמאס להיות בודדים. אני כותבת בתקווה שיגיע וייגע בכם. אנחנו, בבתי החולים נמשיך לשמור עליכם אבל אתם תשמרו גם עלינו ותחסירו מאיתנו עבודה.
(הכותבת היא אסנת מור, אחות במחלקה פנימית קורונה א' במרכז הרפואי העמק)