"אל תסתכלו עלינו במבטי רחמים"

שלומי אזולאי, רנטגנאי במרכז רפואי העמק בעפולה ואב לילד עם שיתוק מוחין – סייע לאחרונה לילדה עם צרכים מיוחדים לעבור בדיקת סי.טי ללא הרדמה- ברגישות, יצירתיות ובסבלנות אין קץ. אחרי שזכה לקבל שלל תגובות מפרגנות ברשתות החברתיות ומקולגות – עורך אזולאי בביה"ח פעילויות לצוותים שמטרתן להעביר מסר שכולם שווים. סיפור קטן ומרגש על קבלת האחר והשונה. צילום: דוברות העמק

שלומי אזולאי, רנטגנאי במחלקת הדימות במרכז רפואי העמק מתמודד ב-18 שנים האחרונות יחד עם רעייתו ורד בגידול וטיפול בנם הבכור גיא, הסובל משיתוק מוחין. הרגישות הרבה שפיתח עם השנים, הובילה אותו לאחרונה לסייע בסבלנות, לילדה עם צרכים מיוחדים, שנדרשה לעבור בדיקת סי.טי ללא הרדמה בביה"ח בו הוא מועסק. לאחר שהתהליך עבר בהצלחה אזולאי לזכה לקבל אינספור תגובות מבני משפחתה של הילדה וכן מהקולגות שלו לעבודה. אזולאי מספר ומשתף את הצוות שהוא עובד איתו בסיפור חייו ועל ידי כך מנסה להעביר את המסר שכולם שווים.

אזולאי, בן 47, מתגורר ביישוב גבעת עדה -משם הוא עושה מדי יום את לעבודתו בביה"ח. מלבד גיא בן ה-18 הוא אב לשי בת ה-14, "אנחנו בהתמודדויות מאתגרות מהיום שגיא נולד", הוא מספר, "זה דורש המון כוחות, אבל זו שגרת החיים שלנו וזה גם מה שאפשר לי לסייע לילדה הקטנה שהייתה צריכה לעבור בדיקת סי.טי אצלנו. דיברתי איתה בנעימות, ברוגע, במטרה לשבור את הקרח ואחרי זמן מה היא נתנה לי יד ונכנסו לצילום. ניסיון החיים שלי העניק לי ידע איך לגשת לאותם ילדים עם צרכים מיוחדים ולגעת בהם, עם המון סבלנות וסובלנות. לצערי במערכות השונות בישראל לא תמיד יש את הפניות הנדרשת. זה יכול להיות במקרה של ילד וגם של בוגר בן 40 או 50."


"דיברתי אל הילדה, צחקתי איתה, שיחקנו משחקי ידיים ובכך רכשתי את אמונה והיא נתנה לי את ידה. רק לאחר מכן פניתי להוריה, והצגתי את עצמי בתור אבא לילד עם שיתוק מוחין"



"אני בסך הכל אדם שביצע את מה שמצופה ממנו בעבודה"

כאמור הסיוע של שלומי הוביל לחשיפה נרחבת של הסיפור, בין היתר בעקבות פוסט שכתבה אמה של הילדה ובו תיארה את רגישותו ובעקבות כך אזולאי לקח חלק בישיבת הנהלה של מרכז רפואי העמק, בו הוא שיתף את הנוכחים במציאות חייו, וכן סיפר כיצד לדעתו ניתן להעניק לאותם ילדים את היחס והטיפול המיטבי: "אני לא מלאך ולא שרף",  אמר שלומי לנוכחים והוסיף: "אני בסך הכל אדם שביצע את מה שמצופה ממנו בעבודה מכל הלב ולא מעבר לכך. אבל אני כן אבא של גיא ילדי המיוחד שמתמודד באומץ ובגבורה עם שיתוק מוחין לא קל. גיא משותק בארבעת גפיו, הוא לא מדבר ולא אוכל לבד ועוד הרבה לאווים יש בחייו ובחיינו. ואף על פי כן הוא תמיד עם חיוך על פניו, יש לו לב עצום ואוהב ורגיש לסביבה ובעיקר הוא ציניקן. גיא מוגדר כנס רפואי כי על אף הפגיעה הקשה ממנה הוא סובל האינטליגנציה שלו שמורה וכנגד כל הסיכויים בשנה זו נבחן במבחני בגרות לראשונה בחייו. עם כל הכבוד לא תמיד זה עושה את החיים יותר קלים כשאתה מבין ויודע. לא פעם אנו כהורים לילד מיוחד משלמים מחירים לא פשוטים הן בחיי היום יום בזוגיות, בקידום בעבודה, אובדן ימי עבודה, ואף על פי כן עושים הכל באהבה גדולה ובלב חפץ. למדנו להנות, להעריך ובעיקר להתרגש מההישגים הקטנים שמגיעים אחרי מאמץ לא מבוטל. בעיקר למדנו להסתכל על חצי הכוס המלאה ויחד עם זאת כשאנו מגיעים לעבודה ולרגע מנסים להתנתק מהמסע – לא תמיד זה מצליח כי תמיד המחשבות בראש לא נחות לרגע. כשהמחשבות סוף סוף נעצרות, אז מבט חטוף בפלאפון מזכיר לך על המשך העבודה שמחכה לך בסיום יום העבודה. ועם כל מה שסופר עד כה לא ויתרנו על טעם החיים. עם כל המורכבות שבדבר אנו נוסעים, מטיילים, מגלים עולם ומקומות נפלאים ומנסים לחיות בדיוק כמוכם."

"הספיק לי לראות את מבטם של הורי הילדה מבלי לדבר וכבר הבנתי מה עובר בראשם"

מנקודת מבטי האישית אני רוצה לספר לכם מה מרגישים הורים לילד מיוחד כשהם עומדים בפרוזדור בביה"ח או סתם בסופר. אני יודע מה זה לעמוד ולהמתין בפרוזדור לבדיקה עם ילד בעל צרכים מיוחדים. המבטים, הלחישות מתחת לשפתיים ואם זה לא מספיק אז פתאום הילד שם שאגת שמחה או שהחליט לדבר והוא לא ברור. אז עכשיו בטוח כולם מסתכלים ומתלחששים. כן, עם השנים נעשינו מומחים לקריאת שפתיים, שפת גוף והבעות פנים. אחרי הכל גם למדנו להתעלם אבל זה לא תמיד פשוט וקל ואנו ההורים נדרשים לא פעם להיות סבלנים וחייכנים ואנו הרי כבר מותשים מהסיזיפיות של הטיפול היום יומי שדורש מאיתנו כוחות נפש אדירים ולא פעם, גם כוחות פיזיים. הספיק לי לראות את מבטם של הורי הילדה מבלי לדבר וכבר הבנתי מה עובר בראשם. הצלחתי להבין ובעיקר הזדהיתי עם התחושות והרגשות והלב יצאו אליהם. דיברתי אל הילדה, צחקתי איתה, שיחקנו משחקי ידיים ובכך רכשתי את אמונה והיא נתנה לי את ידה. רק לאחר מכן פניתי להוריה, והצגתי את עצמי בתור אבא לילד עם שיתוק מוחין. כן, לצערי זה מין קוד כזה אצלנו ההורים לילדים המיוחדים. אתה משלנו אז אפשר לדבר ומשם הסיפור ידוע."

שלומי יחד עם בנו גיא
שלומי יחד עם בנו גיא

"אל תסתכלו על הצורה השונה של הילד או על התנהגותו שנראית לכם קצת מוזרה ושונה ואל תסכלו אלינו בחזרה במבטי רחמים של 'כמה אתם מסכנים'"



"אל תשפטו אותנו ואל תדונו אותנו"

המסר שאני מעביר לכל חבריי לעבודה ובכלל בכל מקום שבו אנו נמצאים הוא שבפעם הבאה שאתם רואים אותנו עם ילדנו בפרוזדור, בהמתנה ולא משנה היכן, אל תסתכלו רק על הכיסא. אל תסתכלו על הצורה המוזרה שבה הילד יושב או במקרה אוכל חטיף והוא לא הכי נקי כי זה באמת לא העניין. אל תסתכלו על הצורה השונה של הילד או על התנהגותו שנראית לכם קצת מוזרה ושונה ואל תסכלו אלינו בחזרה במבטי רחמים של 'כמה אתם מסכנים'. תאמינו לנו, אנחנו כבר יודעים מזמן מה המצב. אל תשאלו אותנו אם הוא מבין. נשבע לכם שהוא כבר עבר אין סוף מבדקים. אל תשפטו אותנו ואל תדונו אותנו. אתם לא יודעים באמת מה אנחנו עוברים, ולא, אנחנו לא מסכנים, אנחנו בדיוק כמוכם. אז מה אנחנו מבקשים? כשאתם פונים אלינו תסתכלו ותביטו קודם בעיניי הילד. אל תדברו לאט או בקול רם, גם ככה הסיטואציה עם הילד מלחיצה. דברו רגיל אליו ואלינו. דברו אל הילד בעיקר. אתם לא יודעים איזה הרגשה טובה זה עושה. רוב רובם של הילדים המיוחדים מבינים ויודעים ומהם אנחנו צריכים את שיתוף הפעולה. גם כשיש עומס ולחץ זמן בעבודה, וגם כשהכל סוער מסביב. בפעם הבאה שנפגשים עם ילד עם צרכים מיוחדים, מבט מחויך בטח לא יזיק ובעיקר סבלנות וסובלנות כי אלו הם הכלים להיכנס ללבו של ילד ובוודאי ילד מיוחד."

פרויקט קק"ל למען הקהילה חזר לקראת ראש השנה בעפולה

|