נגיעות של תקווה

כתבה שקראו אנט וארט דה לנד לפני כשנה בעיתון הארץ, הוביל אותם לעזוב את הנוחות של קיבוץ בית השיטה בו הם מתגוררים, לחצות קווי אויב מסוכנים ומעוררי חרדה ולסייע ל'יזידים' במחנות הפליטים בעיראק. שם הם גילו כי כוחות דעא"ש האכזריים הרסו את כפריהם של היזידים עד היסוד, עינו ואנסו ללא רחם, "הבנו שבחמש שנים האחרונות מתרחש שם השמדת עם והעולם שותק, כפי שקרה ליהודים בשואה. זה כל כך הסעיר אותנו והחלטנו לעשות מעשה." מאת אפרת שלם

בעידן בו אני חיים קשה להבין מה מריץ שני תושבים בגיל העמידה מקיבוץ בית-השיטה, לחצות את קווי האויב ולהגיע עד מחנות הפליטים של היזידים בעיראק – והכל בכדי להושיט יד לאלה שנרדפו ועונו על ידי ארגון דא"עש?

מי הם היזידים? מה פירוש שמם? למי הם שייכים? 

ובכן, ליזידים אין מדינה ואין ממשלה, הם מפוזרים בכמה מדינות, כולל אירופה. רובם יושבים בכורדיסטן. הם אינם מוסלמים, ואינם נוצרים, ואף לא דוברי ערבית. יש להם דת משלהם ומנהגים משלהם. בשל היותם יוצאי דופן, ובשל שמם: יזידים, 'עם של אלוהים', רודפים אחריהם כוחות דעא"ש, הורסים את כפריהם עד היסוד, ומאלצים אותם לברוח להרים. האו"ם הקים להם מחנות פליטים על שטח מרוכז בכורדיסטן. 

למקום השכוח והמסויט הזה הגיעו אנט וארט דה לנד מבית-השיטה, חדורי מטרה לעזור לאנשים המסכנים הללו, ליזידים. איזה אומץ ואיזו רמה מוסרית דרושים למעשה שכזה? מדובר בזוג ממוצא הולנדי, שניהם בני 63, הורים לשני בנים, החיים בקיבוץ שבגלבוע כבר שמונה שנים, ומעורבים בחיי הקהילה.  


"במחנה אליו הובאנו מתגוררים בצפיפות 27.000 איש, חלקי משפחות, יתומים, ילדים, נערים, שאנשי דאעש עינו ואנסו. כולם עברו טראומות שקשה לתאר במילים"



מחנה פליטים שערייה
מחנה פליטים שערייה

שאלת השאלות: איך טסים לעיראק עם דרכון שיש בו חותמות של ישראל?

הרעיון לנסוע למחנות בעיראק החל לקרום עור וגידים לפני שנה כאשר השניים קראו בעיתון 'הארץ' על אישה מיוחדת, ירושלמית, ליסה מיארה שמה, שעושה עבודת קודש במחנות הפליטים של היזידים בכורדיסטן. "התחלנו לקרוא עליה בגוגל", משחזרת אנט, "וראינו איזה דברים מופלאים היא עושה שם כדי לגרום ליתומים ולנשים ששרדו להירפא מהטראומות שעברו. הבנו שבחמש שנים האחרונות מתרחש שם השמדת עם והעולם שותק, כפי שקרה ליהודים בשואה. זה כל כך הסעיר אותנו והחלטנו לעשות מעשה".

ארט שלח לליסה מייל עם בקשה להיפגש עמה, בכדי לבדוק אפשרויות עזרה. ואכן בקיץ של השנה שעברה הם נפגשו בירושלים, בעת ביקורה בארץ. "כששאלנו אותה מהם הצרכים של האנשים שם, השיבה: מתקנים וציוד ספורט ובגדים", סיפר ארט. אנט וארט פנו מיד לחברים שלהם מעבר לים, ולמנהלי חברות הקשורות לעבודתו של ארט בבקשה לתרום לפעילות זו, וכך נרכש ציוד הספורט. את הבגדים קנתה אנט בחנויות בעפולה ובית שאן, (עשרות שמלות, חולצות ומכנסיים) וכשהכול היה ארוז בחבילות גדולות, הם היו מוכנים לטיסה. אלא שבעיה אחת לא נפתרה: איך טסים עם דרכון שיש בו חותמות של ישראל? בלי לחשוב פעמיים הם הלכו לשגרירות ההולנדית בישראל והוציאו דרכון הולנדי חדש נקי מחותמות ומכל סימן המעיד על מקום מגוריהם.  

"אין לפליטים לאן לחזור. הם תקועים שם לנצח"

הטיסה הלילית מתל אביב לעיר הבירה ארביל עברה דרך איסטנבול. את הלילה העיראקי הראשון העבירו במלון ליד שדה התעופה. למחרת הגיעה מונית של 'צוות ליסה' ואספה אותם לאחד ממחנה הפליטים. ישנם 23 מחנות כאלה כשבכל אחד מתגוררים עשרות אלפי פליטים. "במחנה אליו הובאנו, מספרת אנט, "מתגוררים בצפיפות 27.000 איש, חלקי משפחות, יתומים, ילדים, נערים, שאנשי דאעש עינו ואנסו. כולם עברו טראומות שקשה לתאר במילים. ילדות קטנות נמכרו לשפחות מין, והילדים גויסו למלחמה, נפצעו ונרצחו. מחנות כאלה מפוזרים בכל החלק הכורדי. מכיוון שהכפרים שלהם נהרסו עד היסוד, אין לפליטים לאן לחזור. הם תקועים שם לנצח. הסתובבנו בין שורות האוהלים והתפעלנו מהניקיון והסדר, אפילו פרחים ראינו פה, טיפה של אנושיות בתוך כל כאוס הזה".  


"הרגשתי את הניגוד המשווע בינינו, אנשים שיש להם הכול, ובין אלה שאיבדו הכול, אפילו את התקווה"



"אני נזכרת איך הגיעו למחנה, כבויים, חלשים, חסרי אמון בבני אדם"

לאחר שיחת הכרות עם הצוות של ליסה המורכב ממקומיים, החלה העבודה. מספרת אנט: "ארט עזר להם להתקין את מכשירי הספורט על משטחי בטון, הילדים צבעו אותם בצבעים עליזים והיו כל כך מאושרים. אני לימדתי את הבנות סריגה, והיינו נוכחים בשיעורי אנגלית, חליל וציור. בסוף השבוע הם עשו תערוכה של כל הציורים, וכן קונצרט חלילים קטן. זו הייתה חגיגה. היית צריכה לראות את הבעת פניהם כשקיבלו את הבגדים החדשים: העיניים קרנו מאושר. אני נזכרת איך הגיעו למחנה, כבויים, חלשים, חסרי אמון בבני אדם, והנה באים אנשים טובים ונותנים להם בגדים חדשים במקום הסמרטוטים שלבשו. לאט לאט הם נפתחו, אמרו כמה מילים, ואני חיבקתי אותם חזק. חיבקתי ובכיתי. הרגשתי את הניגוד המשווע בינינו, אנשים שיש להם הכול, ובין אלה שאיבדו הכול, אפילו את התקווה. לשאלתנו מה הם רוצים להיות כשיהיו גדולים, הם ענו בעיניים חולמות: רופא, מהנדס, עורך דין, לבנות את הארץ שלנו. אבל זה כמובן רק חלום. 

ארגונים רבים נחלצים להעביר להם מזון ותרופות. אבל הבעיה שם היא כה מסובכת וכואבת ולא נראית ברת פתרון. לא מזמן היו בארץ כמה נערות יזידיות שבאו לקבל הדרכה מאנשי מקצוע ישראלים איך לטפל בנפגעי טראומות, כדי לחזור לשם ולטפל באנשים שלהם". 

התקנת האופניים על משטח הבטון, משמאל, אנט דה למד
התקנת האופניים על משטח הבטון, משמאל, אנט דה למד

"ביתנו פתוח לכל אחד"

אנט וארט הכירו זה את זו בבית ספר תיכון בהולנד. בגיל 19 הם נישאו. רגשותיו של ארט לישראל נבטו לאחר קריאת הספר 'אקסודוס' שעשה עליו רושם עז. הוא פנה לשגרירות ההולנדית וביקש להתכתב עם מישהו בארץ. מערכת ג'רוזלם פוסט עסקה אז בחיבורים כאלה והם קיבלו שם וכתובת של חברה מקיבוץ מרחביה רזיה מרחב, שמה. המכתבים נשלחו יחד עם הגעגועים, והקשר בין שתי המשפחות הלך והתחמם. 

ב- 1975 ארט ואנט נישאו ונסעו למרחביה. ארבעה חודשים היו באולפן ואחר כך מתנדבים. כשחזרו להולנד ארט החל את לימודיו באוניברסיטה בפקולטה ללימודי חקלאות, ועשה תואר שני בשיווק. אנט הייתה פקידה בעירייה. את הפרקטיקה בשיווק עשה במפעל לייצור מוצרי ביצים. בינתיים נולד בנם הבכור אריה. יום אחד הגיעה אליו הצעה להקים חוות מנגו גדולה בפורטו-ריקו שתייצא לארה"ב ואירופה. ארבע שנים שגשגה החברה, ואף הוקמה חברת-בת לטפטוף ואריזה. בשנה האחרונה המצב הכלכלי הורע, והמשפחה עם שני בניה, חזרה להולנד. במהלך השנים ארט עבד בשיווק של עוד כמה מפעלים גדולים: פירות וירקות, תפוחי אדמה ועוד. הולנד ידועה ברמת הרפתות שלה, וחברת LELY  'ליילי' הבינלאומית שייצרה רובוטים לחליבה, פנתה אליו לשווק אותה. ארט הבין טוב ברפתות, כי בילדותו עבד בחווה של אביו. 22 שנים הוא עובד ב'ליילי'. 

בשנת 2000 פתחה החברה משרד בישראל, וארט שחלם להגיע לארץ, הרגיש שהחלום הולך להתגשם. חברו הטוב גדעון ידין (מגבע לשעבר), בעלים של מפעלים רבים בארץ ובהולנד, היום תושב בית השיטה, המליץ לו על ההרחבה בבית השיטה. הזוג היפה הזה בא לביקור, התרשם מהנוף היפה הזה, והחליט לבנות את בית חלומותיהם על הגבעה. היום שני ילדיהם כבר עזבו את הקן וכל אחד עסוק בענייניו. אחד גר בטבעון, והשני בארה"ב. שניהם עודדו אותם לבצע את המשימה עם היזידים.

מאז הם חיים בבית השיטה, פעילים בחיי הקהילה. "השכנים קיבלו אותנו בהמון חום", מחייכת אנט, "ודי מהר רכשנו חברי אמת. ביתנו פתוח לכל אחד, כי אנחנו אוהבים לארח". 

בני הזוג אנט וארט דה לנד, בקיבוץ בית השיטה
בני הזוג אנט וארט דה לנד, בקיבוץ בית השיטה

במהלך הזמן הקימו בקיבוץ יחד עם יוניש מסגרת רפורמית ובה חוג לימוד ביהדות  וקבלת שבת בהובלת רב רפורמי. (במקביל, פועל בקיבוץ גם בית כנסת אורתודוקסי). הם רצו להביא את היהדות שהכירו בהולנד לפיה חינכו את ילדיהם. "אנחנו אוהבים חיי קהילה, אומרת אנט, בעיני תכלת קורנות, ושמחים לתרום לה ככל שניתן".

בכניסה לביתם ניצבים שני פסלים בגודל אמיתי, פרה ועגלה, שהביאו עימם מהולנד, סמלם המסחרי. הפרה הזו מחוברת ומחוזקת היטב לבטון, אך לא כך בעל הבית, 'המבלה' זמן רב בטיסות טרנס-אטלנטיות בענייניי עסקים. הטיסה הבאה שלהם תהיה ככל הנראה שוב לעיראק, ליזידים, כי הרומן איתם לא נגמר והלב הגדול שלהם מושך אותם לאותה פינה שהעולם שכח. כאלה הם ארט ואנט דה-לנד מבית-השיטה, אנשים עם מצפון ולב, המוכנים להקדיש מזמנם ומכספם למען עולם טוב יותר.