לפרק או לסחוב?

הטור של עו"ד הדס קרמניצר : על האומץ לקבל החלטה והתבונה לתת הזדמנות נוספת לשלום בית  – מיומנה של עו"ד לענייני משפחה

ערב יום שישי, אורית התקשרה אליי בדמעות, זהו זה נגמר. "היה פיצוץ, הפעם זה סופי סופי".
לא התרגשתי מהדרמה, זה קורה איתה  אחת לכמה חודשים. בכי בלתי נשלט תקף אותה ואפשרתי לה לבכות עד שנרגעה. היא ביקשה שנקבע ליום ראשון אצלי במשרד, גם מזה לא התרגשתי ידעתי שעד יום ראשון יעבור לה.
כבר שנים שאורית נמצאת במערכת יחסים מטלטלת ובוחרת להישאר. לפני שנה היא כבר החליטה שזהו, "הפעם זה סופי"  ואפילו שיתפה את בני המשפחה אבל חזרה בה.  גם לפני חצי שנה ארזה תיקים ואת הילדים ועזבה לשבוע להורים, גם בפעם הזו אורית חזרה הביתה. לא היו לה תנאים והיה צפוף, היא התגעגעה למיטה הנוחה  ולמכונת קפה אז היא חזרה. אבל אז התחילו גם המריבות, כל דבר שבעלה עשה בבית הפריע לה ואלו הפכו תכופות ובלתי נסבלות.


במקרים אחרים בוחרים בני זוג לעשות "הסכם שלום בית ולחילופין גירושין". הסכם שלפיו נותנים הזדמנות נוספת לזוגיות, כשהתנאים לגירושים במידה ולא יתממש שלום הבית, נקבעו מראש


המחקרים מראים, כי שלב המריבות או כפי שהוא נקרא בספרות המקצועית- שלב מאבקי הכוח, הינו שלב זמני הבא ליצור הזדמנות ליצירת עצמאות של כל בן זוג, וכל זוג עובר אותו. הבעיה מתעוררת כששלב זמני זה, נמשך זמן ארוך מאוד והופך לקבוע, עד אשר הוא ממלא את תמצית הזוגיות.
כך קרה גם אצל אורית, בכל אותן הפעמים לא יכולתי לדובב אותה ולהבין מה לא בסדר ומסתבר שזה גם לא היה משנה. אורית כבר החליטה מזמן שזהו, נישואיה הגיעו לקיצם. היא לא הפסיקה להתלונן על בעלה, טענה שהיא לא מחוזרת, לא מרוגשת, כבר לא אוהבת ומשעמם לה. כשהילדים קצת גדלו ונשאר לה  זמן פנוי, פתאום הרגישה שהיא בכלל לא מכירה את הגבר שהתחתנה איתו לפני 16 שנים. הגבר שחוזר הביתה בשעות מאוחרות, שמעדיף להצטרף לקבוצת ריצה ולעבוד שעות נוספות. הכל על חשבון הבית, כך להרגשתה.
למרות זאת אורית לא העזה לסיים והקושי לקבל החלטה היה ברור. להתחיל את החיים עכשיו בנפרד, לפרק את החבילה, האתגר הכלכלי , הירידה ברמת החיים וכמובן הפגיעה בילדים. כל הפחדים מובנים, והם אינם פוסחים לעולם על מי שמצוי בהליכים דומים.
רוב האנשים מפחדים להיות לבד וזו עובדה. משחר ההיסטוריה בני אדם חיו בקהילות, ניהלו מערכות יחסים זוגיות, הביאו לעולם ילדים והרחיבו את המעגל המשפחתי והחברי כי "לא טוב היות האדם לבדו" ( בראשית ב', יח'). עובדה הזו משחקת תפקיד מאוד משמעותי בהחלטה אם להתגרש או לא, שכן הפחד מלהיות לבד ולצדו, הפחד הכלכלי ושאלת הפגיעה מרתיעים אותנו מלעשות את מה שלעיתים מאד מתבקש. גברים ונשים מעדיפים להשאר בקשר שגורם להם תסכול  ואפילו בכזה שמאמלל אותם, רק כדי לא להישאר לבד וכדי להמנע מלהחזיק בתואר גרוש/ה. לא אחת אנשים מסרבים להתעמת עם המציאות וכמו אורית מתרגלים למצב הקיים, מזייפים שבסדר להם ונתקעים במערכת יחסים לא מיטיבה, בלי אהבה ובלי חברות.

• החיפזון הוא מן השטן, גם הייאוש

שלא תהיה אי הבנה, בכל מקרה אין צורך לשבור את הכלים ולמהר להתגרש. זוגיות היא עבודה, עבודה קשה סזיפית ומאומצת. מי שלא נרתם למשימה עלול למצוא את עצמו מתוסכל וכואב. במקרים רבים טיפול זוגי יכול לסייע עד מאד. השקעה ומאמץ לטובת שלום בית והבראה של מערכת יחסים עשויה לעשות פלאים ואין לוותר על נסיון כן לעשות זאת.
במקרים אחרים בוחרים בני זוג לעשות "הסכם שלום בית ולחילופין גירושין". הסכם שלפיו נותנים הזדמנות נוספת לזוגיות, כשהתנאים לגירושים במידה ולא יתממש שלום הבית, נקבעו מראש.
אבל ויש פה אבל גדול, אם השורשים לא חזקים מספיק, אם ניסיתם ונכשלתם פעם אחר פעם ואם המאבק על הצלת הקשר הפך למלחמה, יתכן כי די באלו כדי לעצור, לעשות חשבון נפש ובמידת הצורך לעשות חישוב מסלול מחדש.
ונחזור לאורית, במקרה שלה היעוץ הזוגי לא הועיל וגם לא חופשה רומנטית בפריז. אחרי מספר מפגשי גישור לגירושין  שקיימתי איתה ועם בעלה הגענו להסכם מכבד ששמר על כבודם של שני הצדדים, כמובן שגם על הילדים וצפה את פני העתיד של המשפחה.