המדור המשפטי: לימוד סנגוריה, קורונה ומה שביניהם

עו"ד לידור איזון המתמחה במשפט המנהלי וציבורי בטור אישי: על החובה ללמד כף הזכות בעיקר בימים אלו

חבריי ייעצו לי לכתוב תמיד באופן ספציפי בכל הקשור במשפט, זאת מפני שאני עורך דין והטור עוסק בתחום זה, משכך מצופה ממני לכתוב בתחומי, אך אין אני יכול לפתור את עצמי מעצמי, ואין אני יכול לשים את היותי עורך דין לפני היותי אני, כי זה שם תואר והוא חולף מן העולם ואנו כבני אדם לעולם נעמוד, התארים שלנו ימחקו ונשמותינו לעולם יהיו, ואין אני יכול להתעלם מפנימיות נפשי אשר ממנה אני נדחף וממנה הדברים המובאים על כתב זה ידברו.
זה כמה שנים רבות בהן אני עומד על אומנות הטיעון, שהיא כידוע חלק בלתי נפרד מתחום עריכת הדין, וככל שהזמן עובר אני עומד על החובה לדון "כל אדם" לכף זכות (פרקי אבות פרק א' משנה ו'), כידוע, אפשר לטעון לזכות ואפשר לחובה, אפשר להכריע לשבט ואפשר לחסד, הכל כפי יכולת נפשו של האדם העומד בסיטואציה בה המציאות נתונה לשבט ביקורתו ופרשנותו.
כשאני קורא חובה זו, אני משתומם: איך אפשר לדון את כל האדם לכף זכות, בדגש על המילה "כל"? שמא תרצה לומר: הוי דן כל אדם טוב או השואף להיות טוב וכדומה? אך אין מקרא יוצא ידי פשוטו, ואכן נשתברו בגין משנה זו קולמוסים רבים ודיו רב נשפך עליה, ואני הקטן, אנסה לעמוד עליה נוכח מקרה הסנגוריה הראשון בהיסטוריה.



הסיפור דן באברהם אבינו, אשר עמד מול אלוקים עת החליט להחריב את סדום ועמורה בגין מעשיהם הרעים (להרחבה ראו: בראשית פרק יח'), שם; עדים אנו לאירוע היסטורי עוצר נשימה, אברהם אבינו מנהל "משא ומתן" סניגוריאלי ומבקש לבטל את גזרתו, ידע גם ידע אברהם אבינו כי רעים הם מעשי סדום, ובכל זאת לא אמר נואש, חיפש הוא ללמד זכות על עיר שלמה.
מדרך הטיעון של אברהם אבינו ניתן ללמוד מהי רטוריקה ועל החובה ללמד זכות, בדרך כה ייחודית פונה הוא לאלוקים ושואל אותו בתמיהה: "…הֲשֹׁפֵט כָּל-הָאָרֶץ, לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט", כלומר: הצעד הראשון בו נוקט אברהם היא הטלת אחריות על הצד עימו הוא נושא ונותן, מרומם אותו, כי בדרך כלל אדם בעל ביטחון עצמי נוח יותר להקשיב, וככל שמידת ביטחונו, או לכל הפחות המידה בו הוא סובר שמחשיבים אותו מכבדת את מעמדו, כך הוא יהיה נכון יותר להקשיב ופחות יותר להשמיע את עצמו, זוהי משוואה מקבילה. במקרה שלנו, נראה כי אברהם אבינו הזכיר לעצמו עם מי הוא נושא ונותן יותר משניסה לרומם את אלוקים, אם כן, שלב ראשון בטיעון הינו כבוד לצד עימו אני משוחח.
השלב השני בטיעון מורכב מענווה, וכלשונו של אברהם אבינו"…וַיַּעַן אַבְרָהָם, וַיֹּאמַר:  הִנֵּה-נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל-אֲדֹנָי, וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר", כלומר: הטיעון חייב לכלול בתוכו צניעות מהצד הטוען, דבר זה כשלעצמו פותח את אוזניו של המאזין, לאחר שבונים את התשתית האנושית בטיעון פונים לטענה הלוגית: "אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם, בְּתוֹךְ הָעִיר; הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא-תִשָּׂא לַמָּקוֹם, לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ", יפה לראות שהטיעון מובא בדרך שאלה ולא בהצגת עובדה ניצחת שמכריעה מה נכון ומה לא, עוד צריך לשים לב לנקודת הפתיחה (50 צדיקים) ממנה יוצא אברהם אבינו, אשר משקפת אפשרות לשיח פוטנציאלי, לאחר שהוא מבסס את נקודת ההסכמה הוא מרשה לעצמו לדרוש בעבור 40 צדיקים, 30, 20 ולבסוף שואל בעבור 10 צדיקים. בין לבין זוכר אברהם את מקומו ופונה לאלוקים מספר פעמים בזו הלשון "וַיֹּאמֶר [אברהם] אַל-נָא יִחַר לַאדֹנָי", כלומר: עלינו לשמור על הרצון שלא להכעיס איש את רעהו.
סוף הסיפור ידוע, סדום נחרבת אך אברהם "את שלו עשה", הוא לא ויתר על חובתו ללמד סנגוריה על עיר שלמה, אפילו יש בה 10 צדיקים בלבד.



מסקנתי ממאמר זה כי יש לדון כל אדם, אפילו עיר שלמה לזכות, להם יש את הזכות לכך ועלינו מוטלת החובה לעשות כן, אם אברהם אבינו עשה כן  בפני אלוקים, וודאי שאנו כבני אדם יכולים לעשות זאת בפני בשר ודם, ותהא אשר תהא מעלתו ורום כבודו.
לא למיותר יהיה לציין כי על בסיס דברים אלו אני מייצג, ולא משנה לאיזה תחום הייצוג מתייחס, אעשה כל שלאל ידי בכדי ללמד סנגוריה על לקוחותיי ולהציגם באור הטוב ביותר, זוהי זכותם וזוהי מצוותי.
ומן הפרט אל הכלל – נמצאים אנו בתקופה כל כך קשה, שהספק עולה על הוודאי, שהחירות הפיזית אינה מנת חלקנו, שהאור לא נראה בקצה המנהרה, אך עלינו לזכור לקבל על עצמנו מעט מהמובא לעיל, לעשות זאת כמקצוע עבורנו, והוא – ללמד על הסובבים אותנו סנגוריה, כל אחד לפי הרטוריקה בה הוא בוחר, חוששני שמזה עלינו לחשוש יותר מכל נגיף אחר, לחשוש מעצמנו, וכשנביט עמוק פנימה, הקורונה תחזור להיות סוג של משקה והנגיף יעלם כלא היה, כי אנו ערבים זה לזו ודי לנו בזה כדי להציל את עצמנו מכל חולי ומכל מדווה.

 

"אני רוצה שאנשים שנמצאים במקום שחור, ידעו שאפשר לפתוח דף חדש"

|

מתי פרסום מהווה לשון הרע?

|