"הבנות היו שקופות – עכשיו רואים אותן"

במרחק של כמה מאות מטרים מלב העיר עפולה, 39 נערות בסיכון בגילאי 13-18, מתגוררות ב"בית רות", כפר ייחודי חינוכי-טיפולי במימון ובפיקוח משרד העבודה והרווחה המעניק להן אפשרות לחזק את הדימוי העצמי, לחיות בסביבה חברתית בריאה ומעצימה, ללמוד בבית ספר חדש שמותאם לצרכיהן ולעבור דרך ארוכה במטרה להגשים את עצמן. בדרך הן מתמודדות בעזרת צוות נשי בלבד, עם משברים, אתגרים ודילמות מורכבות. הקרימינולוגית רונית לב- ארי, מהגרעין המייסד של המקום, פותחת צוהר לבית ומספקת הצצה נדירה ומרתקת לעולמן של הבנות

"בית רות בשבילי הוא קודם כל הבית. המקום בו אני מקבלת הקשבה, הכלה והמון אהבה. המקום הזה מהווה עבורי חלון הזדמנויות, שהאיר בי מחדש את הכישרונות שלי ואת המסוגלוּת העצמית שלי". מי שעומדת מאחורי הציטוט העמוק והמרגש הזה היא נערה צעירה שמתגוררת ומתחנכת ב"בית רות", כפר חינוכי -טיפולי שהוקם לפני כחמש שנים בכניסה לעפולה, בסמיכות לויצו ניר העמק, במימון ובפיקוח משרד העבודה והרווחה, כפרויקט של העמותה לקידום החינוך ביפו וויצו העולמית. שני הגופים הקימו עמותה חדשה שנקראת "עמותת בית רות" אותה מנהלת איריס טברסקי, גם היא חלק מהגרעין המייסד.
חלק מהנערות המתגוררות בו סבלו לאורך שנות ילדותן והתבגרותן מגילויי אלימות פיזיים ומילוליים, מהזנחה של הוריהם וניצול מיני.
הכפר, הטובל בשדות המוריקים והנופים הפסטוראליים של עמק יזרעאל מאפשר לנערות למצות את הפוטנציאל הטמון בהן ולקבל הזדמנות לחיים בסביבה בטוחה, תומכת ומקבלת. במרכזו שלושה בתים מרווחים שניבנו מתוך חשיבה עמוקה על צרכי הטיפול בנערות. לפני מספר ימים גם נחנך בכפר ביה"ס חדש שהוקם בתרומה של סוזן ומייקל אשנר, בני זוג פילנתרופים. התרומה היוותה סגירת מעגל עבור סוזן נוכח העובדה כי בצעירותה היא מצאה את עצמה ברחוב והתמודדה עם אתגרים מורכבים. בהמשך חייה, כשהתבססה וצברה ממון החליטה בעצה אחת עם בעלה להרים תרומה עבור הקמת פנימייה, מתוך הבנה לצורך בבית כזה עבור נערות בקצה הרצף ונערות בסיכון בישראל. סוזן היא גיורת ולכן המקום נקרא לבקשתה "בית רות" (כשמה של רות המואבייה).

• חשיפה ראשונה לבית רות

רונית לב ארי, מהגרעין המייסד של הכפר, פתחה השבוע לראשונה, את שערי בית רות בפני כלי תקשורת, ובמסגרת ראיון מקיף היא חושפת את ההתמודדויות היום יומיות שעומדות בפני הצוות המטפל, את האינטראקציה המאתגרת עם הבנות, בחינת הגבולות, הכללים הברורים, והרגעים המסתכלים והמספקים שמעניקים לצוות את ה"דלק" בעבודה היום יומית.


"המקום סגור, אבל לא נעול. חשוב לנו ללמד בנות שהן חייבות לדווח לנו שנערה מסכנת את עצמה – תוך הבחנה ברורה בין הלשנה לחובת דווח. בבית רות אין עונש קולקטיבי, כל אחת אחראית על מעשיה"



לב ארי, 67, היא קרימינולוגית בהכשרתה. ברזומה המרשים שלה תוכלו למצוא את המחקר הראשון שעוסק באלימות נגד נשים בישראל, את הקמת המרכז הראשון בארץ לטיפול ולמניעת אלימות במשפחה, לימים מרכז גליקמן שכלל גם מקלט לנשים מוכות בתל אביב ואת ניהול הרשות לקידום מעמד האישה במשרד ראש הממשלה בממשלות אהוד ברק ואריאל שרון.
לב -ארי ניהלה את בית רות במשך כעשור ולפני כשנה העבירה את המושכות למור בן שמחון ליפין, מומחית לטיפול בטראומה המלווה את הפרויקט מיום הקמתו כרכזת טיפול. גם היום היא מעורבת מאוד בעמותה המנהלת את הכפר, ולמרות שהיא מתגוררת בתל אביב, היא מקפידה לבקר בו לפחות פעמיים בשבוע כשהיא עוסקת במקביל ביעוץ, פיתוח תכניות, וניהול פרויקטים.

• "אנחנו לא לוקחים את המקום של המשפחה"

את הנוכחות המשמעותית שלה בקרב הבנות מזהים מיד, בסיור ההכרות הראשוני שהיא עורכת לנו ברחבי הכפר. היא מכירה את סיפורן האישי של הבנות לפרטי פרטים וכל מפגש עם נערה יתחיל עם חיוך ויסתיים במרבית המקרים עם חיבוק אימהי חם, כזה שנראה שהנערות זקוקות לו. למרות החיבה לב- ארי חושפת ומבהירה מיד שמאחורי החיוכים של כלל הנערות עומדים סיפורים מורכבים ומאתגרים בכל קנה מידה טיפולי.
"המטרה המרכזית של הקמת בית רות הינה מתן כלים רגשיים וקוגניטיביים שיאפשרו לנערות מימוש הפוטנציאל האמיתי הגלום בהן", היא אומרת בראשית הריאיון, "הקמת הכפר הינה אבן דרך בטיפול בנערות בסיכון. הקמתו, לפי החזון של אנשי הטיפול בשיתוף רשות חסות הנוער במשרד העבודה והרווחה ובתמיכתו של שר העבודה והרווחה חיים כץ, מבטיח עתיד טוב יותר לנערות בסיכון ותמנע המשך מצוקה בדורות הבאים. בעבודה עם הבנות אנחנו לא לוקחים את המקום של ההורים או המשפחה ומטרת העל שלנו היא לדאוג למשולש שכולל חינוך, טיפול והשכלה. החיים בכפר מתנהלים בקבוצות קטנות. זה מאפשר לכל נערה לבוא לידי ביטוי, לחזק את ההערכה העצמית שלה, לחיות חיים חברתיים בריאים, להצליח בלימודים להגיע להישגים גבוהים, למצוא תחומי עניין ולהגשים את עצמה. הכפר מופעל במודל ייחודי המורכב מטיפול הוליסטי המקיף את כל תחומי החיים כשכל אנשי הצוות מהווים חלק מהמערך הטיפולי- חינוכי".



• צוות נשי בלבד- 365 יום בשנה

בכפר צוות נשי הנמצא עם הנערות 24 שעות ביממה, כל ימות השנה, נוכחות המאפשרת החלמה מטראומות עבר. הלימודים מתקיימים בקבוצות קטנות ובאופן פרטני ואינטנסיבי בשאיפה להיבחן בבגרויות של משרד החינוך.
הנערות המגיעות לכפר עוברות תהליך טיפולי אינטנסיבי – וטיפול ע"י עובדת סוציאלית קלינית – לפחות שעה בשבוע. כמו כן ניתנת להן תרפיה באומנות, במוסיקה או בבעלי חיים בהתאמה אישית, והצוות מכוון את הנערות לגיוס לצה"ל או להתנדבות לשרות לאומי תוך חינוך למצוינות הכולל התנדבות, לימודים ועבודה. בנוסף לצוות המיומן קיים מערך מתנדבים המקיף ותומך בנערות בחום. לפני עזיבתן, הנערות מקבלות הכנה לקראת חיים עצמאיים בהתאמה אישית. הן מקבלות ליווי גם לאחר ההשתקמות וכאשר הן עוזבות את המסגרת.
לב-ארי מספרת בגאווה ששר העבודה והרווחה חיים כץ, מדגיש מעל כל במה אפשרית את חלקו של הביקור שערך לפני שנתיים בבית רות, ביקור שגרם לו להבין עד כמה חשוב להקצות משאבים לבוגרי ובוגרות פנימיות. זה היה גם הבסיס להקמת תכנית "יתד" המופעלת לראשונה למען צעירים בגילאי 18-25 בתחומי השכלה, דיור, תעסוקה ועוד במטרה לתת להם נקודת זינוק הוגנת לקראת חיים עצמאיים ויציבים.

• "אנחנו נתקלים בנערות בנות 13 שלא יודעות קרוא וכתוב"

הבנות, 39 במספר, בגילאי 13- 18, אותרו על ידי בתי הספר, בגלל נשירה ובעיות נוספות שמובילות אותן היישר לסטטוס של נערות בסיכון. "בגיל 12-13 מתחילים סימנים שקשה מאוד להבחין בהם בקרב אותם בנות", מסבירה לב-ארי, "אנחנו מדברים על פגיעות עצמיות. הפגיעות באות לידי ביטוי בהפרעות אכילה, חשיפה ראשונה לסמים, שתיית אלכוהול, קיום יחסי מין לא מובחנים ובמקרי קיצון גם ניסיונות אובדניים. אלו סימנים שמעלים סבירות גבוהה לפגיעה מינית ואנחנו יודעים שאחוז גבוה מהן עברו פגיעות. אנחנו גם נתקלים לא פעם בנערות בנות 13 שמגיעות אלינו מבלי לדעת קרוא וכתוב".


יומנה של נערה: "במהלך השהות שלי בבית רות רכשתי כישורי חיים, למדתי להתמודד ברגעי קושי-כי בזכות הרגעים האלו אני מבינה שהקשיים הם חלק בלתי נפרד מההצלחה שלי. היום, לאחר 3 שנים, אני בוגרת יותר, אופטימית יותר ומאמינה יותר בעצמי. אני מגיעה להישגים שלא עלו בדמיוני, וזוכה להכיר בעצמי חוזק – כל יום מחדש. מהמקום החשוך שבו הייתי, הפכתי לנערה שאפתנית וחזקה! בזכות המקום הזה זכיתי להגשים את החלומות שלי, להגיע לתעודת בגרות מלאה, ולהעניק להורים שלי נחת וגאווה. בית רות הוא ברכת הדרך שלי לחיים עצמאיים וטובים יותר, והוא ללא ספק חלק ענקי בחיים שלי. היום אני יודעת שאם אני רוצה באמת-הכל אפשרי. עבורי ועבור כל נערות הכפר, השמיים הם הגבול".



בסדר היום הציבורי-חברתי- תקשורתי בישראל עולה על סדר היום לא פעם סוגיית ההוצאה החוץ ביתית. במקרים רבים האמוציות של המעורבים, וההתלהטויות ברשתות החברתיות בשנים האחרונות מובילות לעליהום וביקורת נוקבת כנגד אנשי הטיפול ופקידי הסעד המעורבים. לדברי לב- ארי מדובר לא פעם במצגי שווא שמובילים לתמונה מעוותת ולא מדויקת של המקרים וזו בלשון המעטה.
לב-ארי: "ברוב המקרים ההוצאה החוץ ביתית מתבצעת בשיתוף פעולה מלא עם ההורים הבאים עם הנערה ל"ועדת הכרות" יחד עם נציגי הרווחה, בוחנים את המקום ושואלים שאלות. יחסי גומלין של הצוות עם ההורים, תוך ראיית טובת הנערה כאינטרס משותף, היא בסיס הכרחי להצלחה. לעיתים הצוות, לבקשת שירותי הרווחה, "מרכך" את ההורים החוששים מההוצאה החוץ ביתית. ההורים מוזמנים למקום "טרום" החלטת בית משפט על מנת להכיר מקרוב ולחוש בטחון שאכן הבת מגיעה למקום ראוי. בלי קשר להסכמת ההורים הממשיכים ברוב המקרים לשמש כאפוטרופסים של הנערה”.

• "הבנות זקוקות למקום שקט, נטול מתח מיני, והתמודדויות אחרות שיסיחו את דעתן מההליך"

ההתמודדות העומדת בפני הצוות המטפל מאתגרת בכל קנה מידה. מחד, הרצון להעצים את הבנות ומאידך ההתמודדות כוללת צו הכופה למעשה עליהן להתגורר במתחם שממנו הן לא יכולות לצאת ללא אישור של הצוות, "מיותר לציין שההתמודדויות והאתגרים מורכבים, אבל זה למעשה הייחודיות של בית רות", אומרת לב-ארי, "בכדי שהבנות הללו יעברו את התהליך עימנו בהצלחה יצרנו בעבורן מעין חממה בטוחה ומסגרת יציבה עם תכנית מובנית ומדויקת. האספקטים הללו כל כך חשובים עבור הבנות שבעבר התנהלו בתנודתיות מתוחה כדרך חיים. אותן בנות זקוקות למקום שקט, נטול מתח מיני, והתמודדויות אחרות שיסיחו את דעתן מהתהליך".
הנערות מתגוררות בתנאי פנימייה ולומדות בתוך הכפר עצמו שחנך כאמור לאחרונה ביה"ס מודרני ומרשים, עם כיתות לימוד אינטימיות ומתקדמות, פינות למידה מעוצבות, ריהוט חדיש והתאמה של המבנה לצרכיהן.



ורד אוחנונה, מנהלת ביה"ס: "עד עתה הבנות למדו במתחם צנוע בכפר והמעבר לבית הספר החדש גורם להן להסתובב בו כמו 'טווסיות', זה לא מובן מאליו עבורן. כמו כל בן נוער ממוצע גם להן יש עכשיו ביה"ס ולשמחתי התלמידות רוכשות הישגים לימודיים בלתי נתפסים".
המורות המלמדות בבית הספר מגיעות מרקע של חינוך מיוחד, ולדבריהן המתחם החדש בן שתי הקומות נירמל את כל הלימודים. לצד עשר הכיתות בבית הספר נבנתה גם כיתת אומנות, מחשבים ומוזיקה.
"היה מדהים לראות את התלמידות נכנסות לראשונה לכותלי בית הספר", מוסיפה  אוחנונה, "עכשיו יש להן לוקרים אישיים וסביבה לימודית להתגאות בה. הלימודים מאפשרים להן להשלים תעודה של 12 שנות לימוד, ולגשת למסלולים של בגרויות חלקיות ומלאות. חשוב לי להדגיש שכול העבודה החינוכית מתבצעת עם הרבה מאוד אהבה – למרות שהפערים שעמם הגיעו הבנות הגיעו מאוד גדולים".

• "הבנות היו מודרות, חלקן היו מצויות בשוליים"

בית רות היא מסגרת טוטאלית שעונה על כל צרכיהן של הבנות. השגרה שלהן ברורה. לצד הלמידה, הטיפול והחיים היום יומיים בכפר הן יוצאות לביתן לסופי שבוע- מדי שבועיים או שלושה, בהתאם להנחיית בית משפט. במהלך השבוע גם מתאפשר להן להתאוורר ולצאת לעפולה. את התפריט של הארוחות קובעות הבנות בעצמן.
בכדי להעשיר את עולמן משתתפות הבנות בחוגי העשרה רבים ובהם: אילוף כלבים, זומבה, בניית ציפורניים, שיעורי מוזיקה ואומנות. כמו כן משתתפות הבנות בקורס השטת סירות בשיתוף עמותת אתגרים. המטרה: יצירת עניין וחשיפת הנערות לעולמות תוכן מגוונים, טיפוח הכישרונות שלהן, לצד הרצון לעודד אותן להישגים בלימודים.
"ההצלחה בלימודים זו מטרה מרכזית בבית רות", אומרת לב- ארי, "הצלחה בלימודים היא כלי למוביליות בחברה הנורמטיבית. הבנות הללו היו מודרות, חלקן היו מצויות בשוליים, חלקן לא פקדו את בית הספר במשך 3 שנים ואף יותר. כששואלים אותן היום למה הן פה, הן עונות 'בגלל בית הספר' וזה מבחינתנו כל הסיפור במשפט אחד. עכשיו זה מתחזק עם המעבר לבית הספר החדש. זו גם מטרה וגם אמצעי לדימוי העצמי. אין לנו סיפוק יותר גדול מלראות תלמידה שסיפרה לנו שהיא בילתה שנים בחדר מדרגות בביתה ועתה היא מסיימת בגרות בהצלחה".
במקביל, פועלת בבית רות מעטפת החינוכית – טיפולית בה משקיעות חברות הצוותים בבתים ימים כלילות בהקניית כישורי חיים בסיסיים, טיפוח רגשי והעצמה. כל אלה יחד, בית הספר והבתים פועלים יחד כמכונה משומנת המאפשרת לכל נערה ונערה לממש את היכולות האמיתיות שלה שהיו הרבה מאד זמן חבויות.

• "סביבה אינטימית עם 'ריח' של בית', ופחות הרגשה של מוסד"

בבית רות גאים בכל סיפור הצלחה שיוצא תחת ידיו של הצוות המטפל. זה כולל את התלמידות שסיימו בהצלחה תריסר שנות לימוד, בנות שסיימו בגרות בהצלחה רבה, בנות שהתגייסו לצה"ל, הקימו משפחות, ומנהלות תאים משפחתיים ונורמטיביים. לב ארי מספרת שיש כמובן גם מקרים שמסתיימים בהיפרדות מהתכנית ובאכזבות.



"אחרי ש'תפרנו' לכל נערה "חליפה לפי מידה" וליווינו אותה לאורך שנים ארוכות אין יותר מאושרות מאיתנו לראות את הנערות ממשיכות במסלול הנכון", אומרת לב-ארי, "סה"כ יש לנו אחוז גבוה של הצלחה. אנחנו ממשיכים להיות בקשר עם הבנות שלנו גם כשהן עוזבות את בית רות. הקשר והליווי הוא רק מול מי שרוצה והוא כמובן לא נכפה. משמח אותנו לראות בנות שיוצרות אתנו קשר שנים ארוכות אחרי שעזבו את הבית".
בבית רות משקיעים מאמצים ליצור לבנות סביבה אינטימית עם "ריח של בית, כמה שיותר פחות הרגשה של מוסד", כהגדרתה של לב ארי. "המקום הזה בנוי על מערך של תגמולים חיוביים על התנהגות ראויה", היא מסבירה, "אנחנו לא מדברים עם הבנות על איסור אלימות אלא על להתנהג בכבוד. כל המערך הטיפולי חינוכי בא למנוע אלימות, תסכול, ואנחנו משתדלים לא להכניס את הבנות לפינות. מנגד, אם נערה מתנהגת באלימות(על כל סוגיה)  תופעל תגובה מידית".

• "דה וויס"- גרסת המציאות

ההשתלבות בבית רות מתחילה ומסתיימת בתהליך מובנה וייחודי כשלא כל נערה יכולה להתקבל. אחרי קבלת החומרים הכתובים הנוגעים לעברה של הנערה, היא והוריה מוזמנים לוועדת הכרות כאשר הנערה יודעת שהתקבלה, ושנמצאה מתאימה להשתלבות בבית רות. ההזמנה לוועדת הכרות עם הידיעה שהנערה מתקבלת נעשית עוד לפני המפגש פנים אל פנים. בסופו של התהליך הבנות מתקבלות למסגרת מבלי שהצוות ראה אותן מעולם. מה שהצוות מחפש בחומרים שמתקבלים: יכולת ליצור קשר רגשי וקבלה מינימלית של סמכות.
בוועדת ההכרות הנערה שומעת מה מצופה ממנה בבית רות. בשלב ראשון היא יושבת ושומעת על הבית, הזכויות והחובות, על לוחות הזמנים הבסיסים שכוללים שעות השכמה, לימוד וזמני הארוחות וכמובן ההתנהגויות המצופות מהן. אחרי וועדת ההכרות, סיור בבית והכרות עם הנערות הוותיקות הנערה חוזרת לביתה ואמורה ליצור קשר ולהודיע אם החליטה להיקלט. ההסכמה היא תנאי למרות קיום הצו.



הבנות עוברת תהליך העצמה מהרגע שנכנסו בשערי הכפר. במוחן כבר התקבעה הידיעה שהן התקבלו מבין כמה מועמדות, אלמנט שמחזק את הדימוי העצמי שלהן. "לנערה שמגיעה אלינו אין את המתח שהיא לא תתקבל. גם יתר הבנות יודעות שהתקבלה נערה חדשה ומשתדלות לקבל אותה בסבר פנים יפות”, מסבירה לב-ארי.
בבתים גם כללים ברורים בנוגע לשימוש בניידים כשזמן מסך ניתן רק כ"צ'ופר" על התנהגות נאותה. חצי שעה עם סיום הלימודים, שעה בערב ושלוש שעות בסופש.
"הצבת מגבלות לזמנים בהן הבנות יכולות לעשות שימוש בניידים לא נקבעה באופן שרירותי. יש רציונל ברור מאחור ההחלטה הזו", אומרת לב- ארי, "אנחנו רוצים לתת שליטה לנערה, להבהיר לה שכדאי לה להתנהג בצורה ראויה ומכבדת. הניתוק מהטלפון הנייד מאפשר תקשורת עם הנערות והקניית כישורי חיים.
מנקודת ראות הצוותים, הרגעים הכי מתגמלים ומרגשים מגיעים כאשר הבנות רואות מעבר לעצמן, ומתחשבות בסובבים אותן, "בתחילת התהליך הן הגיעו אלינו כשורדות, ככאלה שלא אכפת להן מאף אחד מלבד עצמן. בתום עבודה ארוכת טווח וממוקדת התמונה שונה אלפי מונים כשהבנות כבר מתנהגות בצורה נורמטיבית ואכפתית. ברגעים הללו אנו מבינים שעשינו את העבודה”, אומרת לב- ארי.

"בית רות"
"בית רות"

מה ה"אני מאמין" שלך ושל הצוות?

"האני מאמין שלנו מדבר על כך שבכל נערה ונערה יש כוח ופוטנציאל ושבעזרת 'תפירת חליפה' אפשר להביא אותה להישגים חסרי תקדים. לי ברור שהתהליך הזה חייב להיות מדויק לפרטי פרטים, כולל התייחסות אישית לבני המשפחה שלה. צריך גם להקפיד לכבד את הבנות תמיד, לאהוב אותן במובן העמוק של המילה ולראות בהן בני אדם חיוביים- למרות שהן מזמנות לנו אתגרים לרוב. צריך גם לא לפחד, לשים להן גבולות. אני מעבירה מסר לבנות שלנו ואומרת להן כל הזמן 'תנצלו את בית רות'".
לב-ארי מסבירה כי ברור לה שיש יחסים בלתי פורמליים ושמתחת לפני השטח הרחשים הם הרבה יותר חזקים. "יש מנהיגות בקרב הבנות, אבל ברגע שבונים קבוצה הבנות קולטות את החוקים", היא מדגישה, "המקום סגור, אבל לא נעול. חשוב לנו ללמד בנות שהן חייבות לדווח לנו שנערה מסכנת את עצמה – תוך הבחנה ברורה בין הלשנה לחובת דווח. בבית רות אין עונש קולקטיבי, כל אחת אחראית על מעשיה. אם מישהי דיווחה על משהו חריג אף אחד לא יידע מכך. כשמעבירים את המסר ברור להן שהן עוזרות ואנו מעודדות את הדיווח".

איך אתן מונעות מאבקי שליטה וכוח?

"יש דרכים למנוע את זה. אנחנו לדוגמא לא מרשות לבנות להשאיל בגדים אחת לשנייה, סיגריות וכסף. מספיק שתהיה נערה אחת חלשה שתנוצל על ידי נערה חזקה ודומיננטית בכדי ליצור בעיות קשות בבית ולכן אנו פועלות למנוע זאת במערך הדיווחים הנרחב והמפורט – בתום כל משמרת. הבנות היו שקופות עד עתה ועכשיו רואים אותן. הסביבה רואה אותן והכי חשוב-הן רואות ומעריכות את עצמן אומרת", רונית לסיכום הראיון.