את ה-20 ליולי בשנת 2004, היום בו נהרג אחיה סמל איתי אילוז ז"ל, לא תשכח קרן עזר לעולם. הוא התחיל כעוד יום שגרתי לגמרי בשיאו של הקיץ, כשהשמש יוקדת במלוא עוצמתה. ארז בעלה אמור היה לחגוג יום הולדת, אירוע שהוא לא ממש אהב לחגוג בלשון המעטה. היא ניסתה לנוח קמעה עם בנה הבכור עידו, בתום עוד יום מתיש בגן הילדים בו היא שימשה כגננת בקיבוץ מרחביה בעמק יזרעאל, אבל אז החלו לרוץ השמועות על מותו של אחיה הקטן איתי, חייל בצבא ההגנה לישראל.
בתחילה כלום לא היה ברור. האם הוא נפצע? הוא חבול? כמה המצב גרוע? הדומיה והאפלה הפכו בעבורה לסיוט שהתחבר לו ככאב חד ועמוק לאחר שבעלה ארז הודיע לה את הבשורה הקשה: 'אחיך איתי נהרג'".
קרן, 40, גננת במקצועה, נשואה לארז, ואם לעידו בן ה-14, אורי בן העשר וגיל בן ה-7. הוריה משה ורחל גידלו אותה ואת שני אחיה, עדיאל ואיתי כמשפחה ערכית, מלוכדת, פטריוטית והכי חשוב מלאת אופטימיות ושמחה, עד אותו יום חמים בחודש המהביל.
בשעה רבע ל-12 בצהריים נהרג סמל איתי אילוז בפעילות מבצעית כשנורה פעמיים על ידי צלפים של החיזבאללה בעת שנשלח לתקן את האנטנה במוצב נורית שבגזרת הלבנון. בן 22 היה במותו.
• "ישבתי על אבא שלי והתחלנו למרר בבכי יחד"
"את איתי יפה התואר והמרשים כמעט שלא ראיתי", היא נזכרת, "הוא תמיד היה מבלה ונהנה עם חברים. היה לו רצון אינסופי 'לאכול' את העולם ולהגשים חלומות. כבר בגיל 17 הוא רכש את המכונית הראשונה שלו והתחיל לבלות עם החברים ולחוות חוויות של נער צעיר, שופע באנרגיות. כול הסביבה לא יכולה הייתה להישאר אדישה אליו, גם לא אנחנו בבית.
"לקחתי עליי את האחריות להיות קרובה להורים וביקרתי אותם מדי יום בביתם במטרה לחזק אותם ולשקם אותם. באותה תקופה ההתמודדות בבית הייתה מורכבת בלשון המעטה, חווינו משבר גדול, היו האשמות ובמשך כשנתיים הרגשתי שאני לא מסוגלת עוד להתמודד עם האובדן הזה"
[dfp name="728×90" height="728" width="90"]
הוא תמיד בלט ובהקשרים טובים וחיוביים, בבית הספר, חברתית, במראה החיצוני ובהתנהגות הפנימית ולמעשה בכל דבר. כמו כל בני המשפחה הוא ינק את ערך מוסר העבודה ואת העובדה שיש לעבוד קשה בכדי להשיג מטרות. הקשר העמוק שלי עמו נבנה אט אט אחרי מותו והאובדן שחווינו. את יום הבשורה לא אשכח לעולם. התגוררנו בסמוך לקצין העיר וכל מקרה של מוות של חייל היה מכה בי וכואב לי מאוד. ארז בעלי כבר ידע שאיתי נפטר. הוא הסתובב בבית כסהרורי מכיוון שהוא לא ידע איך לספר לי את מה שכול המשפחה כבר יודעת. בהתחלה הוא דיבר על פציעה שלו, ובסוף סיפר שאיתי נפטר. צעקתי בהיסטריה גמורה, בצורה שלא מאפיינת אותי ופניתי מיד לבית הוריי, שם כבר הבחנתי מיד בהתקהלות. ישבתי על אבא שלי וכמו ילדה קטנה והתחלנו למרר בבכי יחד. אמא שלי הסתגרה בחדר ומיאנה להשלים עם הבשורה הנוראה מכל – שאיתי כבר לא איתנו".
• "הרגשתי שאני לא מסוגלת עוד להתמודד עם האובדן הזה"
הימים הראשונים היו קשים לעיכול עבור קרן ויתר בני משפחתה, מחול שדים בלשונה שלה. זרם המבקרים הבלתי פוסק, שכלל את כל הדרג הצבאי הבכיר ובין היתר ביקור של הנשיא דאז משה קצב לא הקל עמם כלל וכלל, בעיקר כי חשבו שמותו היה מיותר ויכול היה להימנע בנקל, "הייתי טעונה מאוד. הרגשנו שלא סיפרו לנו את האמת, שהיה פה מחדל", נזכרת קרן, "אבי ניסה בהתחלה להילחם במערכת הצבאית, אבל בשלב מסוים אמרתי לו להניח למאבק הזה, כי זה לא מוביל לשום מקום מלבד בזבוז אנרגיות וכאב. איתי כבר לא נמצא. באיזשהו שלב אבא, שהיה מחובר מאוד לאיתי בנימי נפשו החליט לבחור בחיים, לאמא היה קשה יותר, היא הייתה שבורה. לקחתי עליי את האחריות להיות קרובה להורים וביקרתי אותם מדי יום בביתם במטרה לחזק אותם ולשקם אותם. באותה תקופה ההתמודדות בבית הייתה מורכבת בלשון המעטה, חווינו משבר גדול, היו האשמות ובמשך כשנתיים הרגשתי שאני לא מסוגלת עוד להתמודד עם האובדן הזה".
[dfp name="728×90" height="728" width="90"]
• "התחלתי להרגיש את האובדן צף, מתנחל בגופי"
בתקופה הראשונה שלאחר מותו של איתי בחרו קרן ואחיה עדיאל להמיר את רגשות האובדן בעשייה אינטנסיבית, אינסופית, מתוך רצון מודע שלא להיתקל בהתמודדות עם החלל שהותיר האח היקר להם, "עצרנו את המחשבות מלהתפלש בגוף שלנו", היא מסבירה, "עד שביום בהיר אחד הרגשתי שהגוף שלי אומר לי תעצרי. התחלתי להרגיש את האובדן צף, מתנחל בגופי.
עדיין לא הבנתי שכל התקופה שלאחר המוות הדחקתי את האירוע ושאני צריכה עזרה מקצועית. המשבר הקשה לא פסח גם על הסובבים אותי, כולל על ארז בעלי שהקפיד להכיל אותי, לעמוד ולתמוך בי בצורה מעוררת כבוד והערצה, למרות שהיינו משפחה צעירה עם ילד בן פחות משנתיים".
בפרספקטיבה לאחור קרן מבינה שחוותה דכאון, שכלל הימנעות מקשר עם הסובבים אותה, אפילו הקרובים והאהובים עלה מכל, "רציתי לברוח לבד למקום אחר, לטבע, להתבודד. לא חשבתי רציונאלית. עברתי משבר עמוק עם עצמי".
לאחר שהבינה כי היא נזקקת לעזרה, פנתה קרן לשיחות עם פסיכולוגית, בה חשפה באינטימיות את שעובר עליה מאז אותו יום קשה, בו איבדה את אחיה הקטן.
"תהליך הכתיבה, יחד עם הציור, הוביל אותי לריפוי אמיתי, להעצמה עצמית. הייתי בוכה מרוב התרגשות, מהעוצמה של המילים שהתחברו מילה ועוד מילה. כתבתי על האובדן ממקום אישי"
[dfp name="728×90" height="728" width="90"]
נקודת המפנה שהובילה לשינוי עמוק וחיובי בחייה, החל עם הולדת בנה השני אורי, שלוש שנים לאחר מותו של איתי. "ברגע שאורי נולד, הכל הסתדר, הוא פשוט הביא אור לחיי ולחיי כול המשפחה. מהר מאוד הבנתי שזו עזרה מלמעלה. אני אישה מאמינה וכל הזמן ביקשתי מהקב"ה עזרה וזו הייתה המתנה שלנו. קראתי לו על שם סבא שלו אורי אברהם שגם הוא עוזר לי מלמעלה".
• "למדתי לגעת בכאב"
כחלק מתהליך ההתחזקות והעצמה האישי שעברה, הצטרפה קרן לקבוצת תמיכה של הורים ואחים שכולים בבית יד לבנים בעפולה, הבית המחבר בין החיים למוות. במסגרת פעילויות המקום אותו מובילים ניסים אוחיון ועופרה קלמן, ושכוללים טיולים וחוגי העשרה, היא מצאה בית חם לחיזוק עצמי, לצד אמה רחל.
במהלך אחד ממפגשי ההעשרה נפגשה קרן עם קלרה שוע, פסיכותרפיסטית ומנחת קבוצת תמיכה, "הזדמן לי להכיר בקבוצת התמיכה של ההורים השכולים ושאותה מנחה קלרה נשים מדהימות, חכמות, בשלות. אלו נשים שחושפות פעם בשבוע את הכאב שלהן, ממקום אמיתי, פתוח. קלרה מלמדת אותנו כבר שמונה שנים מהי נגיעה בכאב, יחד עם התמודדות והעצמה אישית ונשית. הפכנו כבר הרבה מעבר לחברות לקבוצה. היום הנשים כבר מרימות ראש ומתמודדות עם האובדן".
[dfp name="728×90" height="728" width="90"]
• "ביטלתי את עצמי וסירסתי כל גילוי של אומנות שבתוכי"
החברות בקבוצה, ההתבוננות המעמיקה ותהליך הגילוי העצמי הובילו את קרן לחשוף בהדרגתיות שכבות בתוכה, "אני רק חשבתי שאני מכירה את עצמי, אבל לא ממש הכרתי לעומק. לולא המוות של איתי זה היה קורה ונחשף אחרת. אנשים נבהלים מהמילה רוחניות, אבל בסופו של דבר ברור שיש גוף ונפש. הגוף לוקח אותנו לכל ההתנהלות היום יומית, לגשמיות, לחומריות שיכולה להסיח אותנו מהמטרה העיקרית, שהיא לגלות את המהות ולהגיע לייעוד האמיתי שלנו, הכל בכדי להפיץ אור מסביב ולחיות חיים מלאים".
תהליך הגילוי העצמי הביא את קרן לקבל לדבריה מסר אנרגטי מיוחד מאחיה איתי, מסר שהפתיע והימם אותה, "המסר היה שיש לי נשמה של אמן ושאני חייבת לפתח אותה. לאורך שנים רבות ביטלתי את עצמי בכל מה שקשור לאומנות למרות שמדי פעם התגלו ניצנים ואני סירסתי אותם. פשוט לא האמנתי בעצמי- הלכה למעשה. לא פעם קיבלתי מחמאות אבל לא ידעתי לקבל אותן נכון. היום אני מבינה שצריך להודות על מחמאות, בעבר הייתי פשוט מבטלת אותן".
בפועל, החל מרגע הגילוי, פרץ יצירתיות שופע החל לבעבע בגופה והיא מצאה את עצמה מציירת בכל רגע פנוי, מושכת במכחולים, יוצרת וכותבת את אשר על ליבה ובמוחה, "היום אני מקשיבה למסרים אנרגטים שאני מקבלת, בעיקר מאיתי", אומרת קרן.
• "אני כבר לא מפחדת להעז"
כחלק מתהליך ההתפתחות האומנותית היא נרשמה מיד לחוג ציור אצל שילה דבור כשדי בעפולה, וזו מיד התפעלה ממנה, החל מהציור הראשון, "ציירתי באופן טבעי, עם המון חופש ובלי עכבות, מופשט, עם תעוזה, בשונה מהחיים שלי עד אז. היא אהבה את זה שלא נכנסתי לתבניות והצלחתי להביא לתוך ציוריי, בגרות ממקום אישי, החושף את עולמי הפנימי.
עדיין לא הצלחתי להבין בעת ההיא שהיא מחמיאה ומפרגנת לי. שילה היא אישיות מקצועית מיוחדת שחושבת מחוץ לקופסא, שהשפיעה עליי עמוקות. היום אני מבינה ויודעת שהציור ניקה לי את הנשמה. יכולתי לבוא ביום שאני עייפה או טעונה וממש להיפתח ברגע שאני אוחזת במכחול. בזכות הציור וגם הכתיבה אני כבר לא מפחדת להעז, לחלום, להתפתח, לקבל פידבקים ומחמאות באהבה".
"התחושה בתום כתיבת הספר היא שהוענקה לי הזדמנות לחזק את הקשר ביני לבין איתי ולהעביר מסרים של בחירה בחיים". רומן מסע על תקווה ובחירה בחיים המעמת בין שני הכוחות הכיי חזקים שקיימים בנו, כוח הרצון ומולו כוח האהבה, כך שכל אחד יוכל להתחבר אליו בניסיון למצוא מהות אבודה".
[dfp name="728×90" height="728" width="90"]
בראשית הדרך ציירה קרן בעיקר אבסטרקטים ובהמשך נפתחה לסגנונות נוספים, עם שכבות ציור בשלל גוונים, מריחות, דיוקנים, וחריטות. "החיבור ביני לבין שילה התהדק די מהר והיא בחרה לצרף אותי, לפרוייקט עץ הזית, בשיתוף ויצו העולמית, שבו נשים יהודיות וערביות מציירות יחד כדי להעביר מסרים של אחדות. במסגרת הפרויקט, טסנו יחד לתערוכה באיחוד האירופי, הנמצא בשטרסבורג, צרפת".
ביום הזכרון האחרון היא אף ציירה ציור עם פחם – המדמה את אחיה האהוב שאיננו עוד. בקרוב בכוונתה לצייר ציור נוסף שלו, בעקבות בקשה של שילה מהציירים החובבים לצייר דמות של מישהו שחשוב להם והוא כבר איננו בין החיים, "אני מציירת את איתי ומדברת עליו וממקום שלם. ברור לי שהמוות זה משהו שהיה צריך לקרות. הוא פשוט סיים את דרכו בעולם שלנו והלך למקום הרבה יותר טוב".
היום, את קירות ביתה המעוצב, הנעים והחמים מעטרים שלל ציורים שהיא ציירה ומהם היא לא מוכנה להיפרד. בעבר, הוצגו מרביתם בתערוכה. כיום היא ממשיכה לצייר בחוג, במשך מספר שעות שבועיות. לצד זה היא ממשיכה ליצור ציורים מרשימים בביתה, ולעיתים בחיק הטבע, במדבר, "זה הכי מהנה עבורי", היא אומרת.
• "הכתיבה הובילה אותי לריפוי אמיתי"
לצד הציור, מצאה קרן את עצמה מתיישבת שוב ושוב מול המחשב ובכתיבה קולחת מקלידה פסקאות לרוב, במה שיתגבש לעתיד הספר "אל העולם שלך". "הכתיבה של הספר שמתפרש לאורך 300 עמודים הוא מעין חלום שהתגשם בעבורי", מבהירה קרן, "קריאה הייתה מאז ומתמיד אחד התחביבים האהובים עליי, אני תולעת ספרים, אבל לא חשבתי שאכתוב ספר שלם.
[dfp name="728×90" height="728" width="90"]
בראשית הדרך לא היה ממש ברור לי על מה אני כותבת, אבל התחלתי לכתוב על הדפיקה בדלת הנוראה מכל של קציני צה"ל ומשם כבר לא יכולתי להפסיק לכתוב. לא האמנתי למה שיוצא ממני. האצבעות שלי נעו במהירות על המקלדת וכל זמן קצר עצרתי, הייתי בהלם ממה שכתבתי. תהליך הכתיבה, יחד עם הציור, הוביל אותי לריפוי אמיתי, להעצמה עצמית. הייתי בוכה מרוב התרגשות, מהעוצמה של המילים שהתחברו מילה ועוד מילה. כתבתי על האובדן ממקום אישי, מציאותי, המבוסס על חיינו האמתיים ומשם כבר פניתי לדמיון. לאט לאט הספר התגבש לי לרומן קצבי, יומן מסע שעוסק גם בחווית האבדן האישית שלי ולצד זה גם מציג דמויות פרי מוחי ודימיוני".
תהליך הכתיבה נמשך כשנה. החלק הראשון, המתמודד עם האובדן, היה קשה ומאתגר עבורה ודרש תעצומות נפש. הוא גם פתח עבורה את הפצע הכואב ואילץ אותה שוב להתמודד עם מה שעדיין לא טופל. החלק השני כבר זרם הרבה יותר ותוך שלושה חודשים היא השלימה את כתיבתו. הספר נערך ספרותית וכעת הוא יוצא למימון המונים באתר, "ג'אמפ-סטארט", המקדם ומממן פרויקטים יצירתיים. הסכום הנדרש להוצאת הספר לאור הוא 32.000 שקלים, כאשר 5000 שקלים מהם כבר גויסו בתוך כשבוע. ההחלטה של קרן לפנות למימון ההמונים נעשתה מעבר למימון גם מתוך רצון לחשוף את הספר לקהלים שונים, לכל אדם שרוצה להעמיק פנימה, לעסוק בשאלת הקיום, בשאלות זהות, באהבה, אובדן ומה שבינהם.
• "רואים את ההתרגשות של אמא בעיניים"
"התחושה בתום כתיבת הספר היא שהוענקה לי הזדמנות לחזק את הקשר ביני לבין איתי ולהעביר מסרים של בחירה בחיים". קרן מוסיפה: "אנרגיות של ריפוי, נמצאות בעבור כולם ורק מי שמוכן לצעוד קדימה, אל מרכז הבמה, עם הכלים שלרשותו, מקבל את כל העזרה מלמעלה. בחיים שלפני היינו עסוקים במרוץ של החיים, כל אחד מאיתנו במרוץ שלו.
הספר מתחיל כיומן אישי, המספר את חווית האובדן האמתית שהרגשתי ואת הרצון הגדול לברוח לעולם שלי. במציאות בחרתי להתמודד לצד משפחתיי ולא במקום אחר. לומדת בהדרגה איך לפנות ממני את תחושות המוות שדבקו בי, ולהחזיר אליי את ניצוצות החיים.
[dfp name="728×90" height="728" width="90"]
אני מתרגשת כל פעם שאני קוראת את הספר מחדש. הקוראות הראשונות הן גיסותיי אדוה עזר ורעות אילוז ונשות המקצוע קלרה שוע ועפרה קלמן – שכולן יחד נתנו לי הערות והארות חשובות.
בהמשך, אבי קרא את תחילת הספר ודמעות התרגשות מילאו את עיניו. הוא החליט לקרוא את הספר כשהוא ייצא לאור. אימי קראה את הספר אחרונה. לקח לה זמן והיא אהבה מאוד את הספר. היא התחברה אליו ואני רואה את ההתרגשות שלה בעיניים מכיוון שהיא לא אישה שמרבה במילים. אני יכולה להעיד כי כל מי ששומע על הספר, ונחשף לתקציר שלו בעמוד הפייסבוק 'אל העולם שלך', מתרגש מידף מתחבר לאותנטיות שבכתיבה ומצפה לצאתו של הספר".
• על הספר: "אל העולם שלך"
"לחוות אובדן, משמעו לאבד חלק ממך, לשכוח חלקים חשובים מערכי החיים. עברתי דרך התמודדות ארוכה, אשר במהלכה, זכיתי לקבל ממך, איתי, מסר. ביקשת ממני לכתוב ספר, אמרת שיש לי כשרון. המומה ולא מאמינה ביכולתי, ישבתי לכתוב. במהלך הכתיבה הרגשתי אותך, אח יקר, כיצד אתה מלווה את כתיבתי ברוחך, מלמד אותי להאמין בעצמי. כן, אובדן מפיל לרצפה.
לאחר שאספתי את עצמי, דאגת לשלוח לי מתנה גדולה, את מתנת הכתיבה שהעבירה אותי תהליך מרגש של ריפוי חשוב. בימים טובים של כתיבה חשתי אנרגיה חזקה בידיים ובלב, לא יכולתי להפסיק לכתוב. המילים נשפכו ממני והן היו חזקות. הבנתי, שאלוהים נמצא בתוכי, מסביבי, מנסה להעביר משהו דרכי. זה קורה לכל מי שמסכים לפנות את הרעשים ולהקשיב לאל שבתוכו.
הספר מתחיל כיומן אישי, המספר את חווית האובדן האמתית שהרגשתי ואת הרצון הגדול לברוח לעולם שלי. במציאות בחרתי להתמודד לצד משפחתי ולא במקום אחר. לומדת בהדרגה איך לפנות ממני את תחושות המוות שדבקו בי, ולהחזיר אליי את ניצוצות החיים.
מסיפור המסע האישי שלי לגילוי עצמי, גלשתי לדמיון ובחרתי להשתקם במדבר, אצל קלרה, אמנית הציור הייחודית. דרך סיפור אהבה שנקטע בשיאו, הנרקם בירושלים ובים המלח בין קלרה לנריה, הארכיאולוג והצלם. אני מוצאת קווים מקבילים לניסיון הבריחה שלי במטרה להשתקם. סיפורי האישי נשזר בסיפוריהם של דמויות שנונות ומפתיעות, העוברות גם הן משברים ושולחות אותנו לגעת במעמקי הכאב. דרך משברי אמצע החיים, אהבה וזהות של גיבורי הסיפור, נבדקים נושאים מהותיים המעסיקים את האדם מקדמת דנא: אלוהות, מוות, אכזבה, אהבה ושאלת הקיום שלנו.
הסיפור מתאחד לסיפור אחד המדגיש את כוחו של הרצון לנצח את הכאב והפחד. רומן מסע על תקווה ובחירה בחיים המעמת בין שני הכוחות הכי חזקים שקיימים בנו, כוח הרצון ומולו כוח האהבה, כך שכל אחד יוכל להתחבר אליו בניסיון למצוא מהות אבודה".
ברומן עוצר נשימה הנטווה בנופיים הקסום של ירושלים והמדבר, מובל הקורא שלב אחר שלב למחוזות רחוקים אך כל כך קרובים.