הטור של דבורה קרוב: אשמה או אחריות

כמה מכם נוטים להאשים אחרים? כמה מכם רוצים, דבר ראשון, לדעת מי אשם כשמשהו קורה?

לברנה בראון, יש סיפור מקסים על אשמה: היא בבית, בבגדים לבנים ונוחים, מכינה לעצמה כוס קפה, ואז ברגע, הכוס נופלת ומתנפצת והקפה מלכלך את בגדיה ואת הרצפה. הדבר הראשון שיוצא מפיה הוא: "לעזאזל סטיב, הכל בגללך". סטיב בעלה נמצא באותה העת בעבודה, אז איך?
לילה קודם הלך בעלה לשחק כדור מים, היא ביקשה שיחזור עד 10, כיוון שקשה לה לישון לבד. הוא כמובן אחר, ולכן הלכה לישון מאוחר, בבוקר נדרשה לקפה נוסף, אותו קפה שהתרסק, ולכן….מי אם לא הוא אשם?

תודו שכולנו אנשים הגיוניים, וכולנו מכירים את התופעה. אז למה זה קורה? מסתבר שהדבר הראשון שאנחנו רוצים, זה למצוא אשם. מחקרים מראים, שמציאת אשם נותנת תחושת שליטה.

זה הזמן להכיר חוק יקומי חשוב, חוק האחריות – יש לי אחריות על כל מה שקורה. אני יצרתי את המציאות, ולכן אני לוקחת אחריות.
אשמה מנוגדת לאחריות. אנחנו בוחרים באשמה, כי אחריות חושפת אותנו לפגיעות. אחריות זה היכולת שלנו להודות שרגשותינו נפגעו, ומאפשרת לנו לקבל אמפטיה. אשמה לעומת זאת פוגעת באנרגיה ובאיזון הנפשי, היא רעילה ומעוררת התנגדות.
הדרך להתפתחות היא להבין: שיש כאן הזדמנות לשינוי, אם אאשים מישהו אחר אטייח את הבעיה. יש כאן דפוס שמבקש לשחזר את עצמו, ולכן האחריות שלנו היא לזהות את הדפוס, ולקחת אחריות.
במפגשים הראשונים אני מלמדת את מטופלי לקחת אחריות. לא עוד: "…היה לה מבט כועס ודוחה….", אלא: "אני פרשתי את המבט שלה כדוחה, וזה יושב על תחושת הדחייה שלי…"
השבוע אני מזמינה אתכם, לבדוק האם האתגרים שאתם חשים: בדידות, כאב, דחייה, כעס, יכולים לקבל פרשנות אחרת? האם במקום אשמה, ניקח אחריות, ונבדוק מדוע הדפוסים הללו חוזרים שוב ושוב?

 

דבורה עטר קרוב
מטפלת רגשית ומנחת סדנאות תודעה
טל': 054-6876546