"אבא היה גאה בי"

לסג"ם ברקן דהן, מגדל העמק, רק בת 21, סיפור חיים מפותל, מעניין ומרתק. בשנות העשרה כנערה מתבגרת היא התמודדה עם אתגרים מורכבים, אובדן כבד מנשוא של אבי המשפחה, יציאה לשוק העבודה כבר בגיל 14 והתחברות למעגלים חברתיים בעיתיים. אבל הרצון להצליח ולהעניק גאווה לאביה וליתר בני משפחתה הובילו אותה לחשב מסלול מחדש, בעיקר הודות להשתלבותה בתנועת "אחרי". כיום, כשהיא עונדת דרגות קצונה של צה"ל היא כבר מסמנת לעצמה את משימת העל שלה: להקים פנימייה של נוער בסיכון. סיפור מרגש על אמונה, תקווה, העצמה ומה שביניהם. צילומים: דובר צה"ל

סיפור חייה המרתק של סג"מ ברקן דהן, ממגדל העמק יכול להוות מקור השראה עבור בני נוער רבים שמתמודדים עם דילמות בשנות העשרה לחייהם ולא פעם בוחרים לוותר על החלומות ונפלטים למסלולים מורכבים ושליליים.

סג"מ דהן, רק בת 21, נולדה, גדלה והתחנכה במגדל העמק. אביה נפטר לפני כארבע שנים לאחר שלקה במחלת הסרטן ולכתו בטרם עת הותיר חלל רב, חלל עמו מתמודדים עד היום אמה אילנה, אחיותיה הגדולות הילה (ממקימות גדוד קרק"ל) ואחיה שחק, 17, תלמיד בפנימיית נירים.

 

• "היה לי קשה מאוד לראות מה עובר על אבא"

את לימודיה התיכוניים סיימה ברקן בבית הספר רוגוזין במגדל העמק, שם שימשה גם בתפקיד יושבת ראש מועצת התלמידים, "זה בית ספר מדהים", היא נזכרת, "במגדל העמק יש בית ספר תיכון אחד ומרכזי וכל התלמידים הבוגרים לומדים בו. יש שם אנשים מדהימים.
יש להם חלק משמעותי באופן שבו התפתחתי".

למרות שחלפו 4 שנים מאז מותו של אביה, נראה כי ההתמודדות עם אובדן האב האהוב עדיין לא פשוטה עבורה, "אבא שלי היה אדם מאוד שמח. הוא היה מעין אישיות מוכרת אצלנו באזור. כולם הכירו אותו כאיש שמח ומאושר.
הוא חלה כשהייתי בת 12, ממש כשחגגתי את מסיבת בת המצווה שלי. המחלה החלה כשגילה משהו בגרון. אמא שלי אמרה לו ללכת להיבדק, אך הוא היה שאנן ולא ייחס לזה חשיבות.
בסופו של דבר, התחילו גם כאבים והוא הלך לבדוק מה הסיבה לכך. אבא שלי לא היה איש של רופאים. בתוצאות גילו שיש לו גידול סרטני בגרון. אני שתמיד הייתי ילדה של אבא לקחתי את זה מאוד קשה. ידעתי שאסור לי להראות את זה כי גם כך לכולם היה קשה. אמא שלי הייתה עם אבא כל הזמן ואחי הקטן לא כל כך הבין מה קורה.
אני הבנתי וזה מאוד השפיע עלי בגיל ההתבגרות ועיצב אותי קצת אחרת. היה לי קשה מאוד לראות מה עובר על אבא והמחלה שלו מאוד השפיה עליי. למשל, אם באותה תקופה היו שואלים אם אני יכולה להתגייס לצה"ל ולשרת כקצינה – הייתי צוחקת. היו לי התפרצויות והייתי בוכה ולא ידעו למה זה קורה לי".

בגיל 14, טרם המעבר שלה לבית ספר תיכון היא כבר החלה לעבוד במסעדה קטנה. בהמשך עבדה באולמות אירועים, נוכח הידיעה כי אין לה ממש ברירה, "זה דרש ממני יותר מאמץ.
להורים שלי היו קשיים כלכליים ולכן החלטתי לצאת לעבוד ולעזור בפרנסת הבית", מספרת ברקן, "לשמחתי העבודה לא פגעה בהישגיי הלימודים ואני חייבת לציין שכולם בבית הספר השתדלו לעזור לי, ממש החזיקו אותי בשיניים והיו שם בשבילי.
לאחר שאבי נפטר וקמתי מהשבעה המורה לתנ"ך וכמה חברים מהכיתה באו ולקחו אותי ישר ללימודים כי הם פחדו שאני אכנס לדיכאון. ממש תמכו בי. אין לי מילים לתאר את התמיכה. הייתי במצב לא פשוט בכלל".

 

• הייתה תקופה שהסתובבת בחברת אנשים לא ממש טובה, איך זה השפיע עלייך?

"כן, הייתי בחברה של חבר'ה לא טובים. כי חיפשתי את האקשן כדי לשכוח, בגלל זה הסתובבתי בחברת חברים כאלה. בדיעבד, אולי זה מה שעזר לי לצאת מהמצב הקשה. אבל אף פעם לא עשיתי יותר מידי שטויות בחיי.

נקודת המפנה בחייה של ברקן הגיעה בעת שהייתה בכיתה יא' ונחשפה לראשונה לפעילותה של עמותת 'אחרי'. "בכיתה יא' הגיעו כמה מדריכים של "אחרי" לבית ספר וסיפרו לנו על הפרויקט. לא ידעתי על 'אחרי' הרבה, חשבתי שמדברים שם על הצבא וכמה חברים הלכו אז הלכתי גם. כשבאתי לאימון הראשון באתי עם ג'ינס והייתי בהלם תרבות, ראיתי את כולם מטפסים על קירות ורצים. בסוף האימון הראשון עשו סיכום ואמרו שכל אחד יאמר משהו על מישהו מימינו ומישהי מימיני אמרה שאין סיכוי שאני לא חוזרת לאימון הבא.
בתום היום המאמן לקח אותי לצד ואמר לי אל תפסלי שום דבר בחיים בפעם הראשונה. ואז אמרתי, 'טוב אני אבוא' ובפעם השנייה היה לי ממש כיף ולאט לאט התאהבתי ונקשרתי. האנשים שם הפכו להיות המשפחה שלי וזה מה שהציל אותי. אם לא "אחרי" אני לא הייתי יודעת מה היה קורה איתי היום.

 


יכול להיות שהייתי עושה תפקיד לא משמעותי בצה"ל ומסיימת אחרי שנתיים. בזכות "אחרי" החיים שלי השתנו ב – 180 מעלות. באותה עת הייתי מוגדרת נוער בסיכון, בסיכון להיפלט מהמסגרת החינוכית. אחרי שנתיים ב"אחרי" הייתי בן אדם אחר.


הסתובבתי עם אנשים פחות טובים ובכיתה יב' זה הפסיק כי כל החברים של היו מ"אחרי". אבל אף פעם לא נגררתי למצב רע. אמא לא אהבה את זה בכלל והיא הייתה מתקשרת ועוצרת בעדי.
במקביל הייתי במועצת תלמידים ארצית. היו לי שני צדדים, לא ידעתי מה לבחור: להיות חנונית או עם המקובלים. הייתי מאוד משפיעה בפן החברתי בבית ספר, וכל שנה קיבלתי תעודות על הצטיינות חברתית זה מה שחשוב לי לשנות לעשות ולעזור לאנשים אחרים".

< לאחר מכן הוא הגיע לנירים וכל חייו השתנו. עכשיו הוא רוצה להיות לוחם ועושה בגרויות. אני מאוד גאה בו ובדרך שהוא עבר".


ברקן המשיכה להתעצם ולהתחזק חברתית במסגרת 'אחרי' וסוגיית השירות הצבאי החלה לעמוד על הפרק בתום לימודיה התיכוניים, אותם סיימה בהצלחה ועם תעודת בגרות מלאה. בתום שיקולים ולבטים היא החליטה לצאת לשנת שירות במסגרת 'אחרי', מעין סגירת מעגל עבורה.


 

"זו הייתה שנה מטורפת ומדהימה, שנה של עשייה והתפתחות", מספרת ברקן, "בשנת שירות מתחלקים לקומונות ובכל קומונה יש 8 – 7 אנשים שמתנהלים בבית על פי תקציב חודשי. בתוך הקומונה יש תפקידים: מזכירה, פרוייקטור ועוד. אני הייתי אחראית על הנושא הלוגיסטי – הניקיון והאוכל.
היום אני יכולה לנהל בית בעצמי. חוץ מניהול הבית גם מתנדבים בבתי ספר ואני התנדבתי באורט גוטמן בנתניה. רוב העיסוק שלי התמקד בעבודה עם נוער בסיכון מגיל 3,4 עד גילאי 18.
הרגשתי שאני יכולה לדבר ולהיות איתם בגובה עיניים. הסיטואציות שהם התמודדו לא היו זרות לי כלל וכלל. הכרתי מקרוב מצבים שקשה בבית מכל הבחינות. בבוקר הייתה לי מסגרת חינוכית עם כיתות ח' עד י' – פרוייקט שבו מונעים נשירת ילדים ממסגרות חינוכיות. תפקידי היה לנהל את הכיתה ולנסות להשאיר אותם בבית ספר.
עכשיו חלקם אוטוטו עולים על מדי צה"ל ואנחנו עדיין בקשר. בהתחלה קשה להם, הייתי מושכת אותם מהמיטה אבל בסוף הם היו הולכים. במפגשים הראשוניים שלנו היה להם קשה לסמוך עליי ואז הם הבינו שאני באתי כדי לתת להם ולעזור להם. פתחנו קבוצה של 'אחרי' בשכונה קשה בנתניה לכיתות ח' – י' ועשינו מעין הכנה לצבא – שדאות, בישולי שדה, קשירות ועוד והמטרה הייתה להמשיך ל'אחרי' לפני צבא.
באימון הראשון היו שניים ובשני כבר באו 10.
לאט לאט התפתחנו  
וצעירים נוספים הגיעו להיות חלק מאיתנו. שמחתי שהצלחתי להיכנס להם ללב".

 

• "שום דבר לא עומד בפנינו"

לאורך הדרך הארוכה שעברה התחברה ברקן לאנשים רבים, חלקם השפיעו עליה יותר וחלקם פחות. אבל כששואלים את ברקן מי השפיעה עלייה אולי הכי הרבה, היא מציינת מיד את חברתה הטובה סג"מ רחל מלקמו, "אני ורחל זה סיפור אהבה", היא אומרת מיד, "אנחנו מחוברות בחבל הטבור.
היא גם הייתה ב"אחרי" בקריית אתא ופגשתי אותה בסדרות שטח. איכשהו זכרתי את הפרצוף שלה ושתינו היינו ביחד בשנת שירות. כשנסעתי למיונים ידעתי מיד שיהיה בינינו חיבור טוב. היא הציעה לי מסטיק  וישר התחברנו.

 

 ברקן יחד עם חברתה הטובה רחל
ברקן יחד עם חברתה הטובה רחל


בסוף גיליתי שאנחנו באותה קומונה והגיע הרגע שהיינו צריכות להתגייס. היא הייתה צריכה להיות במגב ואני בקרקל. אז סיפרו לנו על בני גרעין ושאנחנו יכולות להיות יחד. אני מאוד רציתי שנהיה יחד, אז יצאתי למסע שכנועים.
היא לא רצתה והייתה מאוד נעולה על מגב. אז פתאום היא החליטה שהיא רוצה ללכת, זה היה אחרי שחתמתי על הטפסים לבני גרעין. אבל שום דבר לא עומד בפנינו ואז פשוט התחלנו לדבר עם אנשים. איכשהו היא התקבלה ועד הרגע האחרון היינו במתח.
"בסוף היא הגיעה איתי לקרק"ל. שבוע לפני הגיוס היא נקעה את הרגל וביום הגיוס היא לא באה לבסיס מכיוון שקיבלה גימ"לים. אבל היא חזרה מאוד מהר ועשתה את כל האימונים עם רגל נקועה.
היא לא הקשיבה למפקד שאמר לה לנוח. עברנו את כל המסלול ביחד מהטירונות, אימון מתקדם שבסופו הייתי מצטיינת פלוגתית והוציאו אותי לקורס מ"כים. רחל רצתה להישאר ל'תפוס' קו ואז לילה לפני נפרדנו ובכינו כל הלילה. בבוקר אחרי, אני כבר הייתי מוכנה לצאת לביסל"ח (בית ספר למפקדי חי"ר) ופתאום המ"מ שלנו אומרת לנו: 'רחל, שלום, את יוצאת לקורס מ"כים". ההחלטה הזו התקבלה בעקבות בקשת המג"ד שרצה שגם היא תצא.
אני הייתי מאושרת ומשם לא נפרדנו. עשינו קורס מ"כים ביחד וחזרנו לפקד ביחד באוגוסט 2014. ואז הודיעו לנו שאנחנו יוצאות בדצמבר 2014 לקורס קצינים. אחרי הקורס קצינים לא חשבתי שיש סיכוי שנשאר ביחד והסיכוי שניפרד יותר גדול.
היינו בטוחות שכל אחת תהיה במקום אחר. לראיונות הגיע מג"ד אריות הירדן ומג"ד קרק"ל. כולנו היינו ממש מחוברים לקרקל ורצינו להמשיך לפתח את הגדוד והוא אמר לנו שרק אחד יחזור לקרקל והשאר ילכו לגדודים החדשים. בראיון עם סארי המ"פ של אריות הירדן, הוא החליט לשים אותנו ביחד. הוא ראה את החיבור בינינו וחשב שנעבוד טוב ביחד. עכשיו אנחנו פותחות שנה רביעית ביחד".

 

מה את יכולה לספר על תפקידך הנוכחי? איפה רגעי הסיפוק ורגעי הקושי?
"ביוני, אחרי שמונה חודשים סיימנו קורס קצינים. חזרנו לפקד בגדוד במחזור אוגוסט 14. זה לא היה פשוט כי זה מחזור של חיילים שלא כולם רצו להגיע, ולכן צריך להחדיר בהם המון מוטיבציה ולהסביר להם שלהגן על המדינה שלנו זו משימה לאומית.
במיוחד קשה לבנים, כי הם רוצים להיות לוחמים והתפקיד שלנו הוא להגן על אזור הבקעה. זה לא מה שהם חלמו עליו. יש משפט שאנחנו תמיד אומרים: "זה לא משנה איך אתה נראה על א', משנה מה שאתה עושה על ב' ". אנחנו צבא ההגנה לישראל וזה התפקיד שלנו. הם רוצים להילחם ואני מלמדת אותם לשאוף לשלום. התפקיד שלנו הוא להגן ולא להלחם. זה עובד ובסופו של דבר הם מאוד רוצים להישאר. זה תפקיד מאוד מספק, וגם חבר שלי הוא מ"מ בגולני, הוא בגדוד 51. הכרנו בבה"ד 1 ואנחנו כל הזמן משתפים חוויות וזה לא משנה איפה אתה מ"מ, תמיד יש קשיים.
גם בגולני צריך להתמודד עם המוטיבציה. הבנות הן סיירת מטכ"ל, הן מגיעות עם כל כך הרבה מוטיבציה ולא משנה כמה קשה להן, הן נושכות שפתיים ומצליחות. הבנים לא מבינים איך זה הגיוני והבנות מוכיחות את זה בצורה מדהימה, הן דוחפות את הבנים. המנטאליות משפיעה הרבה יותר מהפיזיות.

 ברקן ב"שטח"
ברקן ב"שטח"

 

"אם אתה חלש בראש זה לא עוזר שאתה חזק פיזית, והבנות מאוד חזקות מנטאלית. אחד מהקשיים הוא הגעגועים לחבר. זה משהו יומיומי כי לפעמים היציאות מתהפכות. זה הקושי המשמעותי ואין הרבה זמן לדבר בטלפון. קושי נוסף בא לידי ביטוי בניהול לוח זמנים צפוף ותובעני והתעסקות עם גורמים צבאיים.
כל יום צריך להמציא את עצמך מחדש ותמיד לעניין את החיילים. צריך כל יום לדבר צבא, לעשות משימות ולהגן על האזרחים. רק בסוף היום אתה מבין שעשית הרבה דברים משמעותיים ביום אחד ולא לכולם יש ביום אחד סיפוק כזה למרות שהתפקיד הזה קשה.
אני שמחה שבחרתי בזה ולרגע לא מתחרטת. אחותי הגדולה גם הייתה לוחמת וזה היה מוכר בבית ואבא חווה את זה כבר. כשהתחלתי לדבר על השירות הצבאי בכיתה יא' הוא ממש שמח ותמיד דחף אותי להצליח. כשהלכתי לגיבוש לוחמות הוא חיכה איתי לתשובה בכיליון עיניים.
הוא ממש היה גאה בי כשהתפרסמה כתבה קטנה לפני כמה זמן עליי שם סיפרתי שאני רוצה להיות קצינה. הוא הראה אותה לכל בן אדם שפגש והוא תמיד אמר שהבת שלי תהיה קצינה. זה הרבה בגללו וכל המשפחה מאוד גאה בי. אני מרגישה שהגשמתי חלום עבורו כשאני עונדת מדי קצינה של צה"ל".

מה לגבי העתיד?
אני ממשיכה בתפקיד שלי לעוד שנתיים ומשתחררת באוגוסט 2017.  אני רואה את עצמי מתקדמת לתפקיד מ"פ ומקימה פלוגה משלי. אחרי השחרור יש לי המון תוכניות. אני רוצה להינשא, להקים משפחה ובית קטן משלי. כמובן גם לחזור ל"אחרי".
אני ורחל רוצות להקים פנימייה של נוער בסיכון. אני מאוד רוצה להמשיך לעזור לאנשים. עוד חלום שלי הוא ללמוד מדעי המדינה ולעסוק בביטחון גם בתום השירות הצבאי".

 


על עמותת 'אחרי'

"אחריי!" הנה עמותה חינוכית חברתית הפועלת במטרה להצמיח מנהיגות צעירה ולעודד מעורבות חברתית בקרב בני נוער וצעירים הנמצאים בצומת הדרכים האחרון בו ניתן להשפיע על עתידם באמצעות חינוך. באמצעות תכניות חינוכיות המחברות לאבני דרך בחברה הישראלית נוטעת העמותה בחניכיה תחושת הצלחה ומסוגלות ומעודדת אותם להשתלב כאזרחים תורמים בחברה הישראלית.


 

נותן את הנשמה ואת הלב

|