אין לה רגע דל: ב- 16 השנים האחרונות מקפידה טלילה ירובעם מקיבוץ בית-השיטה לשלוח ברכות אישית ויצירתיות לימי הולדת של כל חברי הקיבוץ, והכל מאהבת האדם. "אני שולחת לא רק לימי הולדת", ממהרת טלילה להוסיף, "אני שולחת ברכות לכל האירועים האישיים שיש לחבר: חתונות, לידות, נכדים, גיוס לצה"ל, סיום בית ספר, ועוד ועוד".
את הברכות היא כותבת בעצמה בחרוזים, מקשטת ביד, בעפרונות טוש צבעוניים ושמה בתאי הדואר, ברכה לכל אירוע. "קיבלתי מהמזכירות את רשימת כל חברי הקיבוץ, שחלקם כבר אינם איתנו, וזה עצוב לי. סידרתי את השמות לפי החודשים וכל יום אני מסתכלת מיהם המבורכים. אני משקיעה בזה הרבה מחשבה, אך בעיקר אהבה, אכפתיות, ונתינה”.
התגובות של חברי הקיבוץ אגב לא מאחרות לבוא, “"רוב האנשים שמחים ומודים. אחד החברים אמר לי פעם שאני חסידת אומות העולם", היא אומרת, “יש גם כאלה שביקשו לא לשים להם ברכה, אבל הם מעטים".
טלילה היא גמלאית פעלתנית בת 81. לפני 35 שנים התגלה בעצב השמיעה שלה גידול לא ממאיר. היא עברה ניתוח ראש בתל השומר ובעקבותיו נגרם לה עיוות בצד ימין של הפנים. אך זה לא עוצר אותה מלדחוס עוד ועוד פעילויות לימי השבוע. לאחר ההפרטה, לפני כעשר שנים, היא פתחה בביתה ענף קטן הנותן שירותי כביסה לחברים שאין ביכולתם לכבס בבית. גם כאן היא משקיעה את כל כולה, מקבלת כביסה מלוכלכת ומגישה לחבר חבילה מקופלת ומריחה לעילא ולעילא. "אני נהנית מהעיסוק הזה, אומרת טלילה, וכשנהנים – לא עובדים, משחקים".
חשבתם שזה הכול? טעיתם. הנמלה החרוצה הזו גם לומדת את תורת ימימה, משתתפת בחוגים שונים, מתעמלת, צופה בסרטים, ואין לה רגע דל. "אני לא מאלה היושבים שעות רבות מול הטלוויזיה", הא מדגישה.
לאחר גירושיה החל פרק ב' בחייה עם בן זוגה גדעון גל מקיבוץ גן שמואל, אותו הכירה בשנת בזמן מלחמת המפרץ. "קיבלתי את הטלפון שלו מהשדכנית של התק"ם”, משחזרת טלילה, "התקשרתי אליו בדיוק בשנייה שהייתה אזעקה. השארתי את הפרטים שלי, וחשבתי שהמלחמה תשכיח ממנו את העניין. אך הוא חזר אלי, דיברנו המון בטלפון, הקול הבס שלו קסם לי, והרגשתי שזה זה".
לאחר שנתיים הוא עבר לבית-השיטה, וכמו בסרטים: מאז הם חיים באושר ובשמחה, וממליצים לכל אדם שחי בגפו, לפתוח פרק ב', כי לא טוב היות האדם לבדו.