הוא החנה את האופנוע שלו בשולי הכביש, הלך לדרכו והשאיר את המפתח בסוויץ'. "אתה לא נועל?" שאלתי בתימהון. "לא", הוא חייך בסלחנות, "מי יגנוב אותו?". ככה זה באיקרייה. אי יווני מיוחד שאין בו לא גנבים ולא אלימות. רק שבעה שוטרים מופקדים על הסדר המינימלי הקיים. למעשה, אין צורך כלל בניהול, כי החיים מתנהלים מעצמם בתמימות ובאמון מלא בין איש לרעהו. והם, האיקרים, אנשים פשוטים, שמחים, בריאים, ובשל כך הם חיים עד גיל 90 ו- 100 ואף יותר. הם מגיעים לסוף החיים כשדעתם צלולה, ללא בעיות בריאות. (האגדה מספרת שבאיקרייה האנשים פשוט מסרבים למות).
• "האדם הזקן הוא אוטוריטה"
רציתי לעמוד מקרוב על סוד הקסם האיקרי, לחקור את המוטיב הדומיננטי של חייהם שהוא – הפשטות. להבין מאיזה חומרים מורכבת הפשטות הזו. אז עליתי על מטוס לאתונה יחד עם עוד 9 חברים, ומשם במטוס קל לאיקרייה.
החיים באיקרייה אינם מסובכים יותר מדיי. אנשים עובדים מהנץ החמה עד השקיעה, וכך יום אחר יום, עד יום מותם. ולא, אין מושג כזה 'פנסיה'. הם אוכלים מזון תוצרת בית, ושותים הרבה יין אדום כשהכול מבוסס על פרי אדמתם: ירקות, פירות, מיני עשבים, גבינות עזים, דבש, שמן זית.
לכל משפחה יש חלקה משלה. הסתכלתי על הנשים: אין להן כמעט קמטים, והן לא צובעות את שיערן. בכלל – שיער לבן באיקרייה הוא אות כבוד. האדם הזקן הוא אוטוריטה, הוא בעל ניסיון, הוא החוכמה העוברת מדור לדור. איקרי שהולך מדי יום מרחקים ארוכים לא נופל למשכב. הוא שולט בגופו וברוחו עד יום מותו. הם מקבלים את החיים כפי שהם – ללא פחד מהסוף. הדבוראי של הכפר, גאורגיוס, גבר חסון בן 90, זקוף-קומה, ובעל חיוך תמידי פגש אותנו באולם הייצור של הדבש. הוא עובד 12 שעות ביום. בגילו המתקדם הוא אפילו המציא פטנט להשמדת חרקים הפוגעים במטעים שלו: תלה מנורה מיוחדת מעל חבית עם חומר כלשהו, היא שואבת אליה את החרקים הנופלים הישר לחבית, מעין הדברה ביולוגית.
ביום השלישי התארחנו באכסניה של תיאה. אישה מקסימה, אמריקאית שהגיעה לאי לאחד הפסטיבלים המקומיים והתאהבה באליאס. "עזבתי הכול", היא משחזרת. "ברחתי מהסטרס, מהמסכים, מהפלאפונים, מהקניונים ואני חיה כאן באושר ובשמחה. שני בניי גדלו כאן." היא מדברת אנגלית ויוונית שוטף. לא יכולתי להוריד את עיניי מפניה. היא כל כך יפה ומלאת אנרגיה. דיווה אמיתית.
• המדריך המלא לחיים מושלמים
לאחר המסע זיקקתי את עשרת העיקרים של האיקרים: 1. הליכה. כל יום הולכים מהבית לעבודה. לא ג'וגינג עם סטופר, פשוט הליכה בקצב נעים בתוך הטבע. מכיוון שמדובר באי הררי, כל הזמן עולים ויורדים (לחיזוק סיבולת הלב ריאה). 2. תזונה. בעיקר צמחונית, והרבה דגים. קוטפים ומלקטים מהחלקה מה שגדל באותה עונה. הכול אורגני, טרי ובריא, והבישול נעשה ללא חומרים משמרים. 3. סטרס. אין פוליטיקה, אין כמעט חדשות. ומעט פייסבוק ומחשבים. 4. קהילתיות. חיי קהילה ערים, אינטראקציה עם חברים. נפגשים בבר המקומי, בכנסייה, באירועים חגיגיים. ויש גם עזרה הדדית בצורת מנגנון לא רשמי של עזרה למי שאין לו פרנסה. זקנים שבניהם עזבו – לא נשארים לבד בבית, מתנדבים מהקהילה דואגים להם. 5. אוויר. אוויר הרים צלול כיין, בלשונה של נעמי שמר. אין זיהום, כי אין תעשייה. 6. מעמדות. אין עשירים ועניים. אין תחרות להשיג מעמד, תואר, סטטוס, כסף. רוב התושבים חיים ברמת חיים דומה. 7. פשיעה. אין גניבות ואין הטרדות מיניות. דעת הקהל 'מסמנת' אדם שנכשל בהתנהגות לא ראויה. 8. זיקנה. להיות זקן זה להיות במעמד הכי מכובד, הכי נחשב. כולם מכבדים את החוכמה שלו ואת ניסיון החיים שצבר. 9. זמן. לזמן אין חשיבות מרובה, הוא לא פקטור. הכול נעשה לאט-לאט בלי שעון (או בלשונם: סיגה, סיגה). 10. משמעות בחיים. הסיבה שבגינה הם קמים בבוקר היא לטפח את הקן המשפחתי ואת חיי הקהילה.
• "אזור כחול"
החיים באיקרייה מזכירים במידת-מה את החיים בקיבוץ. ידוע שגם בקיבוצים תוחלת החיים גבוהה יחסית בהשוואה לחיים בעיר. ובכל זאת יש עוד מה ללמוד. מה עוד מאפיין את איקרייה? זהו אחד מאיי יוון שחיים בו 8.300 תושבים. אורכו 42 ק"מ, רוחבו 13 ק"מ. אי קטן והררי עם צמחייה סבוכה. הכפרים פזורים בפסגות ובקו החוף, ונדרשת הליכה או נסיעה ממקום למקום. התחבורה דלילה, רק בעשור האחרון נכנסו מכוניות ונסללו כבישים. ראיתי ישישים שועטים עם טוסטוסים בכבישי האי, והם קורנים משמחה, כי הם לא במרתון להספיק. הם חיים את החיים כפשוטם. יש בעולם 5 'אזורים כחולים' (blue zone) בהם אנשים רבים חיים מעל גיל 90 בבריאות טובה ובמחשבה צלולה. איקרייה הוא אחד מהם. בכל המקומות האלה אורח החיים דומה. המעניין הוא שבאי סאמוס הקרוב לאיקרייה תוחלת החיים רגילה. לדברי ד"ר רועי בלתזר תירוש, המרצה שליווה אותנו במסע, לגנטיקה יש תפקיד חשוב לגבי אורך החיים, אך המחקרים האחרונים מצביעים על כך שלתנאים הסביבתיים ולאורח החיים יש תפקיד מכריע ביכולת ההשפעה שלהם על הגן האנושי.
• בקרוב גם אצלנו?
שבוע שלם חייתי עם אנשי האי. אכלתי את מזונם, בישלתי איתם, הלכתי בנקיקי סלעים, טיפסתי לעבר מצודות, הלכתי בנחלים וואדיות, עקב בצד אגודל, לאט. לנשום. לרגע חשתי שאני מהלכת בגינת תבלינים ענקית: ניחוחות של רוזמרין, נענע, זעתר, מרווה מילאו את חושיי. הגוף נע בקצב ההליכה ונשם את מלוא הדרו של הטבע. מהפסגה נפרשו הים והמרינה הקטנה כמו גלויה בסרט. חשתי התרוממות-רוח – מהתענוג שבפשטות. לאחרונה מדברים על יישום אורח החיים האיקרי בגליל העליון. צוות מתנדבים בראשותו של הלל אפרת (מקיבוץ שמיר) שוקד על פיתוח מיזם חדש המכוון להפוך את הגליל העליון המזרחי לאזור כחול. מדובר בהעתקה של אלמנטים איקריים לגליל, בנוסף על אלה שכבר קיימים שם ממילא. מעל הכול מדובר בשינוי תודעה אישית וציבורית. כשחזרנו מהליכה בנתיב העולה מהוואדי לכביש מצאנו את האופנוע היקר של דימיטריוס, מורה הדרך שלנו, עדיין עומד על כנו. הוא חייך, נפרד לשלום, ונעלם בינות לבתי הכפר הלבנים…