אתמול שבנו מחופשה משפחתית מתוקה בעיר אילת, בירת הנופש של ישראל, ולראשונה בחופשה חשתי שלמרות הניסיונות הכבירים של אנשי ענף התיירות, שבהחלט עושים עבודה מצוינת, בחופשה הזו אני מוצא עצמי בהרהורים לאומיים קשים מאוד.
בעודי פוסע בין הרי מזון מפתם, אייס קפה וגלידות, פירות ומטעמים אני קורא את החדשות העצובות על מסע הדקירות בירושלים. אני נושא על כתפי את דר-לי, ביתי הבכורה ונזכר שהבטחתי פעם שלא אשכך ירושלים, עיר שהייתה לי בית ושם היום שוב מנסים מטורפים להמחיז לנו את אווירת "ערב חורבן הבית", רק שלצערנו השחקנים משלמים מחיר יקר ושוב דם שנאת חינם נשפך ברחובות העיר, בסמיכות מטרידה כל כך לט' באב.
את העצב אני מנסה להטביע בבריכות או בג'קוזי ומשאיני מצליח אני מנסה להעלים את היגון והכעס בין שלל כיסוני הבשר, התבשילים והמאפים שאני מכניס לפי מידי כמה שעות.
שוב, בין ביס לביס, מתוודע לחדשות נוראות לא פחות, בית משפחה שהוצת, ככל הנראה, בידי מחבלים יהודים ותינוק שנרצח על לא עוול בכפו.
• הוכחה ניצחת לניסיונו הכושל של החמאס
המוני צהלות של ילדים וטף ושירי ילדות ששר צוות הבידור ללא הפסקה כמעט, ממש לא תואמים את האווירה השוררת אצלי במסך האייפון. אני בניסיון התנתקות אחרון, מניח את הנייד הארור לכמה דקות ומנסה להדגים לילדי, שגם אבא ידע פעם צעדים של ריקודי שורות, אף אחד לא קונה את זה ואני נאלץ לפנות את הבמה בבושת פנים לאשתי המוכשרת שנראית כאילו היא זו שהמציאה בעצמה את צעדי הריקוד, עוד כשניהלה את אחד מצוותי הבידור כאן לפני כעשור.
סמיכות התאריכים הזו חונקת. הרי רק לפני שנה נאלצנו לבטל חופשה משפחתית בגלל "צוק איתן" שלאחריו מיד יצאתי לשליחות לאומית אחרת, בניית כפר סטודנטים ענק ממכולות בעיר שדרות, הוכחה ניצחת לניסיונו הכושל של החמאס לשבש את שגרת חיינו ולגרום לנו להדיר רגלינו מערי הדרום.
ההצלחה האדירה של המיזם ואלפי הצעירים שנרתמו לבוא ולבנות במו ידיהם "עיר צעירים חדשה" וזאת למרות שחלקם סיימו זה עתה שירות מילואים מתיש.
גורמים לי להבין פתאום שאז כמו היום, כמו תמיד, זו התשובה הניצחת לתחושה המעצבנת שהחלה לפעם בתוכנו, תחושה של חוסר אונים מול מפיצי שנאה ובלע, תחושה של "משהו רע קורה לנו".
במהרה הכמעט ייאוש שהחל לבצבץ בכפות רגלי מתחלף ברצון טוב ובתקווה.
השקיעה המרהיבה של אילת לא מותירה סמני שאלה יש לנו את הארץ היפה בתבל. אמנם יש כאן ימים לא פשוטים, אך לנו הדור הצעיר שחי פה, יש מחויבות אחת ברורה להמשיך בכל הכוח לחיות כאן בשפיות, לא לוותר על שוויון וצדק, על צלם אנוש וגם על מנהל תקין, להילחם כשצריך וליהנות כשצריך ולפעמים גם לדעת להתנתק.
כשהשמש נעלמה ואני כבר הבנתי את שכולנו צריכים להבין, רצתי מהר לחדר האוכל, שמא אפסיד איזה בורקס בשרי או פטריה ממולאת, הרי כפי שכבר הבנתם, כאן הכל כלול.