בדרכי לבית הספר הדמוקרטי בבית-השיטה 'אלי מרחב' (על שם עזריה אלון) ליוו אותי לא מעט חששות, ואולי גם קצת התנגדויות. מה זו הדמוקרטיה הזו בכיתה א'? הרהרתי. איך היא מיושמת הלכה למעשה? מה פירוש שכל אחד בוחר מה ללמוד, איך ללמוד וכמה ללמוד? איך זה שאין מבחנים, אין שיעורי בית, שאין לימודי ליבה, שיש חופש לעשות מה בראש? שהרי חינוך מעצם הווייתו הוא לא דמוקרטי, יש בו חוקים שעל התלמיד לציית להם, אחרת לא ימצא את מקומו במסגרת זו. הרבה שאלות וספקות.
• "דמוקרטיה זה שהילדים מנהלים את החיים של עצמם"
מיד שנכנסתי בשערי בית הספר, וראיתי את כוורת הדבורים הפעלתנית והמתזזת, ירד מפלס החששות. הילדים היו עסוקים בפעילות כלשהי, והיו גם שלא, שהיו פנויים לעצמם, למחשבות, לרגשות שלהם. כי יש בין אפשרויות הבחירה גם משבצת ל'פניוּת'.
עם שניים מהם שוחחתי: "מה זו דמוקרטיה בעיניך?" שאלתי את חמדה (8.5) תלמידת כיתה ג'?" חמדה (משיבה ללא היסוס): "דמוקרטיה זה שלתלמידים יש זכות לבחור בעצמם את נושאי הלימוד. לא המורים ולא ההורים בוחרים, אנחנו בוחרים ומרכיבים את מערכת הלימודים של עצמנו". היא הייתה כל כך החלטית, מלאת שמחת חיים. כשהיא תהיה גדולה היא רוצה להיות שוערת בקבוצת כדורגל. בא לי לתת לה נשיקה.
מעיין (7) בלהט: "דמוקרטיה זה שהילדים מנהלים את החיים של עצמם. יש לנו ועדות והן נבחרות בקלפי. אחת מהן היא 'ועדת ניהול' המפעילה את האספה ("גורן"), בה אנחנו מעלים בעיות ושאילתות ומדברים עליהן. למשל, בגלל מצוקת המקום של כיתה ד', הצענו להרחיבה על ידי הזזת קירות. ערכנו הצבעה, וההצעה הועברה לבדיקת ההנהלה".
• החריש על הבוקר
בישראל 20 בתי ספר דמוקרטיים, המהווים זרם מיוחד בחינוך ההומניסטי, המתקיים בתוך מסגרת החינוך הפורמלי. הם רואים בילד אדם שלם, הזכאי לזכויות אדם בסיסיות, כמו חופש בחירה, חופש למידה, ושוויון בין הילדים והמבוגרים. הם מטפחים את האוטונומיה האישית, את הכבוד לילד, את הרגישות לאחר, ומחזקים את הייחודיות של כל תלמיד.
זו שנתו השנייה של בית הספר 'אלי מרחב'. הוא נפתח ביוזמת ראש המועצה עובד נור שעשה לילות כימים בהובלת התהליך, בלחץ מאסיבי על משרד החינוך, במו"מ עם בית השיטה על הסכמתה להשתמש במבנים שבשטחה. הוא סחף עמו הורים ואנשי חינוך אכפתיים שהלכו איתו דרך ארוכה עד קבלת האישור המיוחל ממשרד החינוך. בשנה שעברה היו שלוש כיתות א, ב, ג, והשנה נפתחה כיתה ד'. בהמשך – ייפתחו כיתות נוספות, במתכונת בית-ספר 'צומח'. בכל כיתה 25 ילדים, ובסך הכול לומדים בו היום 100 תלמידים. 12 מורים, חונכים, ומזכירה מקבלים שכר. לכל ילד יש חונך/ת אישי שהוא הכתובת שלו לכל דבר ועניין. בנוסף, משולבים במערכת 26 מתנדבים המלמדים אחת לשבוע.
יום הלימודים נפתח במפגש בוקר הנקרא 'חריש'. (אגב, הטרמינולוגיה של בית הספר היא ייחודית, וזר לא יבינה). כל תלמיד מגיע לכיתתו, ואחרי 'החריש' לומדים שני נושאי ליבה שהם חובה לכל תלמיד: שפה וחשבון. בכיתה ד' לומדים גם אנגלית. אחר כך מתפזרים לשיעורי בחירה הנקראים 'מגוון'.
בשלב זה פורצת הדמוקרטיה בכל עוזה. כל תלמיד הולך לפעילות שבחר: בישול, ספורט, 'פניוּת', פלמנקו, פלסטלינה, אגרוף, 'שחמט, גוף האדם, מוסיקה, נגרות ועוד. כל הפעילויות הן רב-גילאיות. ימי חמישי מוקדשים לטיולים באזור או לסדנאות. בסיום כל יום מתכנסים ('לאסיף') לסיכום היום, והולכים או נוסעים הביתה.
• "אנו רואים את הילד כאדם שלם"
מטרה נוספת היא מפגש של ילדים מכל הישובים, תענכים, קיבוצים, מושבים, ישובים קהילתיים וערים. מפגש כזה לא מתקיים בשום בית ספר באזור, והוא חשוב ללכידות החברתית האזורית. את אוֹרי ברזק (50) מגבע מנהל בית הספר יחד עם אוסנת טל-ורדי (45) מרם-און, אם לשני ילדים, פגשנו בין לבין. אוסנת הצטרפה לצוות ההקמה לאחר ניסיון של עשר שנים בחינוך הדמוקרטי בפרדס חנה. כשהפעמון צלצל, הסביר ברזק שזו לא קריאה להפסקה, אלא סימן לעבור מפעילות אחת לשנייה. הוא חי ונושם את בית הספר, מכיר אישית כל תלמיד ותלמידה. העניין הדמוקרטי בנפשו: "כדי לקיים חברה דמוקרטית", הוא אומר, "נכון להתאמן עליה כבר בגיל צעיר, זה לא פחות חשוב מרכישת ידע. אנו מפעילים מוסדות דמוקרטים כמו אסיפה, ועדות, מחוקקים חוקים. את המערך הזה אנו מפעילים אחת לשבוע ב'גורן'.
"הלמידה עצמה אינה המטרה העיקרית, אלא החינוך הרגשי, היחס האישי, האמפתיה לילד, השיחות מלב אל לב, זה נותן לו ארגז כלים לצאת לעולם"
"שימת הדגש אינה על התקדמות אקדמית, ממשיך ברזק, "אלא על הפן הרגשי, מה עובר על הילד, איך הוא מרגיש? הלמידה עצמה אינה המטרה העיקרית, אלא החינוך הרגשי, היחס האישי, האמפתיה לילד, השיחות מלב אל לב, זה נותן לו ארגז כלים לצאת לעולם. אנו מגלים ומטפחים את החוזקות שלו, ואין חשיבות לסוג החוזקה, ספורט או מתימטיקה. אנו רואים את הילד כאדם שלם, וכחלק מקבוצה. הוא לא מתכונן לחיים, הוא חי את החיים האמתיים כאן ועכשיו, ואנחנו כאן כולנו בשבילו".
• שיעור ללא לוח וגיר
ברזק נולד בגבע, אבא לארבעה ילדים. עד גיל 40 עבד עם בעלי חיים. בשבע השנים האחרונות ניהל בית-ספר דמוקרטי בזיכרון יעקב. המקום שהיה פנוי באותו רגע נתון, היה מתחם הכיתה האמריקאית, פרויקט ציוני בבית השיטה שהסתיים לפני כמה שנים. זהו מתחם קטן וצפוף עם כיתה אחת גדולה וחדרי מגורים קטנים, שהוסבו לכיתות. ללא תקציב נאסף ריהוט ישן מכל מיני מקומות, כיסאות ושולחנות בצבעים ובגדלים שונים. תנאים לא הכי נוחים ללמידה. ולמרות זה אי אפשר שלא לחוש את שמחת החיים של הילדים והמורים הנובעת הן מתחושת הראשוניות, והן מעצם השיטה הדמוקרטית.
אז איך מתנהל שיעור דמוקרטי כזה? נכנסתי לכיתה ב' עם המורה לילך סביר. שני שולחנות עמדו בקצה הכיתה, ולאורך הקירות מסביב היו תיבות עץ בהן ניתן לאחסן ציוד פרטי, וגם לכתוב על המכסה. רבים העדיפו לכתוב על הרצפה. שכבו ברישול אברים וכתבו. שיעור על הרצפה, ללא הצבעות, ללא לוח וגיר. מי שהיה רעב, פתח קופסה ואכל באין מפריע. שיעורי בית אין, רק למי שמאוד מבקש. כשתם השיעור התחיל הקטע שנקרא 'זמן שלנו', הגדרה אחרת להפסקה. זמן ליוזמות אישיות, למשחקי כדורגל, לטיול קצר. הוא מתקיים כל יום, אחרי שיעורי הליבה.
מה קורה כשהתלמיד בונה מערכת 'קלה' מדיי, המבוססת על כמה שיעורי ספורט ו'פניוּת'? ('פניות' = להיות פנוי לעצמי, למחשבותיי ולרגשותיי)?
אוסנת: "במקרים כאלה אנחנו מתערבים, מבררים עם התלמיד למה בחר דווקא את השיעורים האלה, ומנסים לעזור לו לבחור יותר נכון".
האם תלמיד יכול צאת מהכיתה באמצע השיעור או לא להיכנס כלל? ראיתי ילדים שאוכלים באמצע השיעור, זה מותר?
אוסנת: "כן, מותר גם לאכול וגם לצאת. החונך מברר מה הסיבה ליציאתו, איך הוא מרגיש עם זה, וממשיכים הלאה. לגבי האוכל, מי שלא הספיק לאכול בהפסקות, יכול לאכול בכיתה".
"אנו רואים את הילד כאדם שלם, וכחלק מקבוצה. הוא לא מתכונן לחיים, הוא חי את החיים האמיתיים כאן ועכשיו, ואנחנו כאן כולנו בשבילו"
שכר הלימוד להורים עומד על 1.000 ₪ בחודש, ובנוסף תשלום חד פעמי של 3.000 ₪ נוספים דמי הקמה, לקניית ציוד ושיפוץ. ההסעות הן על חשבון המועצה עם השלמת תשלום מההורים, סך הכול – מחיר די גבוה למשפחה ממוצעת. "זה נראה קצת בית ספר לעשירים", אני אומרת.
ברזק בתקיפות: "בפירוש לא. זה הכול עניין של העדפה. ההורים בוחרים להשקיע בילד ולוותר על דברים אחרים שנהגו לעשות. זו בחירה אישית שלהם. אני יודע שיש הורים שהסכום הזה כבד להם, ובכל זאת העדיפו להכניס את ילדם אלינו. למשפחות כאלה אנו עוזרים על ידי מלגות. בכלל, המעורבות של ההורים בחיי בית הספר היא גבוהה, הם משולבים בכל."
איך ילדים שעוברים לבית ספר אחר, סוגרים את הפער האקדמי שנוצר כתוצאה מלימוד חלקי של מקצועות הליבה?
אוסנת: "הם סוגרים את הפער מהר מאוד, כי יש להם כלים 'איך ללמוד'. הם חסונים רגשית, מגיעים עם ביטחון עצמי, עם יצירתיות ויוזמה, עם יכולת חשיבה מחוץ לקופסה, ודי מהר סוגרים".
למה אתם לא קולטים ילדים עם צרכים מיוחדים, או, להבדיל, תלמידים ערבים? הרי כאן הם היו יכולים לפרוח!
ברזק: "אנחנו לא בית ספר לחינוך מיוחד. יש לנו הגבלה של משרד החינוך, מפני שאנחנו עדיין נחשבים לבית ספר בהקמה. ובכל זאת נקלוט חמישה תלמידים, זה עדיין בבירור. אנחנו מכילים הרבה ילדים הקרובים לזה, ללא הגדרה מקצועית. לגבי ערבים, אנחנו מאוד רוצים ומצפים להצטרפותם של ילדים ומורים ערבים, ולא רחוק היום שזה יקרה".
איזה סוג של גבולות אתם בכל זאת מציבים לתלמיד?
ברזק: "כדי שהחופש יתקיים, צריכים להיות גבולות ברורים. התלמיד נע בתוך גבולות 'רכים', שהוא מכיר ויודע לא לעבור אותם".
אתם נתקלים באלימות?
אסנת: "יש, אך היא מופחתת בשל הרב-גיליות. אתן לך דוגמה, היום ילד אחד משך לילד אחר בשיער. אני קוראת להם ושואלת: מה הרגשת בתוכך כשמישהו נכנס לתחום הפרטי שלך? ואז מתקיים תהליך גישור וסליחה, עד חיבוק ולחיצת ידיים. אנו משתמשים בתקשורת הנקראת 'שפת הג'ירף', שמטרתה לפתח אמפתיה לאחר. בנושא האלימות, הקצבנו מקום מוגדר לזירת האבקות מכוונת, המאפשרת לתלמידים להוציא את האגרסיות, ויש תמיד חונך שנמצא איתם. אין שטחי הפקר".
[dfp name="728×90" height="728" width="90"]
כשיצאתי מבית הספר, נזכרתי ביאנוש קורצ'אק, ובחברת הילדים שלו שהתבססה על אוטונומיה וכבוד רב לילד. גם כאן היה משהו מזה. הדגש על הרגש, על הפנימיות שלו, על המצוקות שלו, כל אלה שבו את לבי. ואז נזכרתי בכיתות של 40 תלמידים עם מורה שאיכשהו מצליחה להעביר שיעור, ובטח לא לרדת לעומקן של רגשות. בתי ספר המטפלים ברגשות, הם התשובה לתיקון החינוך בארץ. להגדיר שחשיבות הרגש עולה על הקניית ידע – זה לעשות מהפך בראש.
ומה אומרים ההורים?
יאיר (48) וחן (43) גבעון מבית השיטה הם הוריו של שלי בן 8 בכיתה ב'. שניהם לא מרוויחים משכורות גבוהות, אבל הם קיבלו החלטה לשנות את סדר העדיפויות שלהם. "שנינו עובדים קשה, אומר יאיר, "בכדי לממן את לימודיו של הבן. זה קשה אבל החלטנו שההשקעה בילד שווה. אנו מוותרים על דברים שקודם נהגנו לעשות”.
מה בדיוק קסם לך בבית הספר הדמוקרטי?
יאיר: "בשנה שעברה בננו למד בכיתה עם 36 ילדים, ועם כל הרצון הטוב, קשה למורה להגיע לכל ילד באופן אישי. כאן מדובר בבית ספר קטן, אינטימי, כולם מכירים את כולם, אווירה ביתית. יש הרבה שיעורים בטבע, חוקרים את חוקי הטבע, בודקים את הצמחים והפירות, מה מותר לאכול ומה לא. לומדים את העולם. אני לא פוחד שהבן שלי לא ידע היסטוריה. אבל הוא ידע – איך ללמוד, איך לבחור, מה להעדיף ולעמוד מאחורי בחרות שלו, אלה הדבר החשובים בעיניי."
האם אתה רואה שינוי אצל בנך מאז שהחל את לימודיו?
יאיר: "כן, כמובן. האווירה הטובה בכיתה, והעזרה ההדדית משפיעים עליו. הוא חוזר שמח יותר. הוא עבר שינוי קיצוני. אין לי ביקורת על בית הספר הקודם, אך כאן הדגש החברתי והרגשי מאוד משמעותי. הילדים תומכים זה בזה, לומדים כישורי חיים, וזה מחזק את אישיותו של הילד".