שוב הקומץ הזה I עודד עקיבא בטור אישי

עברו מספר ימים מאז קרו שני מקרי הרצח המזעזעים שהרעידו והכאיבו למיליוני אזרחי המדינה. מאז אותם מקרים גועשות הרשתות החברתיות ובהמולת הפוסטים והתגובות בולטים דווקא אלו הקיצוניים, הקומץ. או שמא הקומץ הוא כבר לא קומץ? טור אישי

בימים המעטים שחלפו מאז שני המקרים המזעזעים של רצח הילדה שירה במצעד הגאווה, ורצח התינוקת מהכפר דומא, אנחנו שוב מוצפים בעשרות מאמרים הקוראים לכולנו להקיא את השוליים הקיצוניים המאיימים על הרוב השפוי.

אני מזמין את כל אלה שמזהירים מפני הקומץ להיכנס לרשתות החברתיות ולראות שמרבית הדוברים ברשתות מצדדים באיומים על נשיא המדינה, וקוראים להדחתו עקב השוואת הטרוריסטים היהודים לאלה הערבים.

מרבית המגיבים מציגים רשימה של תינוקות יהודיים שנרצחו באכזריות על ידי הטרוריסטים הערבים אל מול הילדים שנרצחו על ידי טרוריסטים ערביים. האנלוגיה פשוטה, הם התחילו, למה להם מותר ולנו לא?

**לכתבה המלאה שעשיתי על קהילת הלהט"ב בעפולה ובעמק, לחצו כאן**

התשובה שלי פשוטה, והיא פשוט כי אנחנו לא הם! הם לא מעריכים חיי אדם, הם מאמינים בדרך הרצח, בדרך השאהידים והמחבלים המתאבדים, בדרך הפיגועים והטרור ואני מאמין בדרך ההידברות והשלום!

הבעיה שלי, היא שדעתי היא זו שנמצאת בשוליים הקיצוניים!
אני, לצערי, הקומץ במדינה הזו. הדברים היו בוטים הרבה יותר בזמן צוק איתן בשנה שעברה כשאותם דוברים כנגד הנשיא תקפו את אחינועם ניני וקראו להחרים את גילה אלמגור.
אל תטעו, לרגע לא מדובר באספסוף קיצוני או בקיצונים דתיים מטורפים, מדובר במורה של הילדים שלנו או בחבר הכי קרוב שלנו, זה שמגיע למגרש או מבלה איתנו ועם החברה בשישי בערב או בשבת.

בשום אופן לא מדובר בקומץ, לא באספסוף ולא בשוליים קיצוניים וזה מה שבאמת מפחיד אותי ב – 72 השעות האחרונות.