סער בלכר בנפאל – "עד לפעם הבאה"

סער בלכר ישב בביתו כששמע על רעש האדמה בנפאל. הוא הרגיש צורך להגיע לשם לתעד ומייד יצא וצילם את מה שראה. השבוע פגשה אותו כתבת עמקניוז אפרת שלם בתערוכה והוא סיפר לה על הצילומים והמראות שפגש. צילום: סער בלכר

סער בלכר מבית הדיטה בן ה – 26 למד במגמת קולנוע בבית-ספר 'עמק חרוד', המשיך בבית-ספר 'גליץ' בחיפה, שם קיבל את יסודות הצילום. בקרוב יסיים קורס נוסף עם הצלם בעל המוניטין זיו קורן בתל-אביב.
רעש האדמה האימתני שטלטל את נפאל ושכנותיה רק לא מזמן, טלטל גם את סער שלראשונה בחייו קיבל החלטה גורלית לקחת תרמיל על הגב ולצאת לבד לקטמנדו לצלם את מראות ההרס. ב – 12 הימים ששהה בקטמנדו, צילם אלפי תמונות, מתוכם בחר 25 תמונות המוצגות בימים אלה במועדון 'המרחב' בבית-השיטה.

 

• התשוקה גברה על על  האי ודאות

המסע שעשה לשם היה גם מסע אישי, פנימי. שם הגיע לתובנות חדשות על עצמו, על יכולותיו, על כישרונותיו, על זהותו האישית. (ולא לשכוח שסער בלכר הוא הצלע הרביעית של רביעיית בנים שנולדו לפני 26 שנים). "מה למדת על עצמך", אני שואלת.
סער (חושב, בורר את המילים): "כשצפיתי במראות החורבן בטלוויזיה ידעתי שזה מה שאני רוצה. להיות שם. הסביבה הדוקומנטרית מושכת אותי. איש לא שלח אותי, ולא נשלחתי מטעם אף אחד, לא מטעם הצבא ולא מטעם עמותות סיוע כלשהן, הכול היה עלי, הארגון, האריזה, (מה לקחת, מה לא), לוחות זמנים ומקומות, הכול באחריותי.
כן, היו לי פרפרים בבטן, היו לבטים, הייתה הרבה אי-ודאות, לא ידעתי מי יקבל אותי שם, ואיך אסתדר עם כל הכאוס שייפול עליי. אבל התשוקה להיות שם גברה על כל החרדות, עליתי על מטוס והגעתי לקטמנדו".

 

• בימים הראשונים יריתי כמו פסיכי

12 ימים שהה סער בעיר החורבן שספגה את המכה הקשה ביותר, 7.8 בסולם ריכטר. מעל עשרת-אלפים הרוגים וכפליים מזה פצועים. "בימים הראשונים יריתי כמו פסיכי, אומר סער, רק אחר-כך, עם ההתרגלות למראות ולריחות, אתה נרגע לוקח נשימה ומחפש את זוויות הצילום המעניינות. פעלתי בסביבה שהוציאה ממני את הזעקה הקיימת בי. צילמתי את הזעקות שלהם, הרגשתי שאני בתוך אירוע היסטורי. (בחיוך) לא נעים להגיד, אבל אני ממתין לאסון הבא. בנסיבות כאלה אני בא לידי ביטוי מכסימלי".

כשאתה נפגש עם פצועים המתחננים לעזרה, האם אתה ממשיך לצלם או ניגש לעזור?

סער: "זו שאלת השאלות. בקורס צילום של זיו קורן דיברנו רבות על הסוגיה הזו. הבנו שלצלַם אין כל יכולת לסייע. מהרגע שקורה אסון, כל כוחות החילוץ המקצועיים מגיעים לשטח, ואז הצלם הוא סתם גורם מפריע. אז המשכתי לצלם, נשים, ילדים, בתים הרוסים. חיפשתי תמונה שתספר סיפור. אבל ההתלבטות הזו תמיד קיימת, ולא פעם קרה שהגשתי עזרה במקום לצלם".

"הימים בקטמנדו המדממת נראו לי כמו 4 חודשים ארוכים. איבדתי את תחושת הזמן. הייתי בתוך חוויה עוצמתית שנצרבה בי עמוק בנפש, שהוציאה ממני כוחות חדשים כמו התגברות על הפחד, ביטחון ביכולתי, גמישות, דריכות – אלה תחושות טובות".

 

בסטודיו שלו בקיבוץ הוא מגיש לי קפה וממשיך: "נפאל היא מדינת עולם שלישי, ענייה, אך מאוד סימפתית, אנשיה שלווים, לא רודפים אחרי שום דבר, אנחנו כאן לא יכולים להבין איך הם חיים בצורה כזו".

 

סער בלכר בפתיחת התערוכה
סער בלכר בפתיחת התערוכה

• אשפוז במהלך המסע

במהלך שהותו נפל סער למשכב כתוצאה מפריצת דיסק חוזרת, שהפעם נבעה מנסיעה ארוכה  לכפר נידח. הוא קיבל טיפול בבית-החולים הצבאי מרופא ישראלי שנתן לו זריקות והעמיד אותו על הרגליים. "לראות את המשלחת הישראלית בעבודה, אומר סער, זו גאווה לאומית, זה רצון להיות שייך לעם הזה. גם זו תחושה שהתחזקה".
לאחר 12 ימים החליט לחזור ארצה דרך תורכיה. במטוס שמע על  רעידת אדמה נוספת שהתרחשה שעה וחצי לפני שעזב את המקום, והרגיש תחושה של החמצה…
כשהוא מצלם, הוא 'בתפקיד'. כול-כולו מרוכז בחיפוש אחר ה'פריימים' המשמעותיים. הוא מביא עבודות נקיות, ללא בימוי וללא פוטושופ. "אני שמח לראות איך אנשים עומדים ליד הצילומים שלי ונותנים פרשנויות שונות לאותו צילום".

היום, כשהתערוכה שואבת אליה מבקרים רבים, הוא יודע שאם שוב יוליך אותו הקול הפנימי לזירה דומה, כבר יהיה מצויד בידע וניסיון קודמים. " בהתרחשויות קיצוניות, מסביר סער, יש תמיד פחד. אבל מאחורי הפחד מסתתר המון, ולשם אני צריך ללכת!"
התערוכה שכותרתה 'עד הפעם הבאה' תינעל בעוד חודשיים, וכבר הוזמנה לפסטיבל בעפולה, ולמעגן מיכאל, ועוד היד נטויה.

בלכר מסיים בקטע מתוך דברים שכתב לתערוכה:
"רוח אישית. אני מאמין שאצל כולנו ממתין לפרוץ אותו כוח שמגלה את הענק שבתוכנו. כוח שממתין לשימוש אין-סופי עם תשובות לשאלות ששורשן בפחד. היה פחד להחליט לנסוע למזרח, אבל זה רק הפחד מת. אחריו – מסע קסום ועשיר. כמה בגדים בתיק, מצלמות וציוד, בגד ים דמיוני להתחיל לשחות, צמיד על היד ולכל השאר אני מחכה בסקרנות.. מאמין ובטוח בו, בהם, בעצמי. והם הופיעו במצבים ובעיתויים שלהם".