"לכל אדם יש מקום ומשמעות"

בחודש האחרון יצאו מכל קצוות הארץ כמשלחת אחת, פעילי תנועת הנוער 'כנפיים של קרמבו' תנועה המשלבת בני נוער עם ובלי צרכים מיוחדים, למסע הזיכרון בפולין. דווקא לשם, הגיעו חברי המשלחת כדאי להשאיר את חותמם. חן מלכה, הרכזת הבוגרת של סניף בית שאן כתבה בתום הביקור העוצמתי יומן מסע אישי ומרגש. צילום: ג'ני פפרמן

"מה? איך אפשר? זה מתאים להם בכלל? זה אפשרי? לרגילים זה קשה אז לאנשים עם מוגבלויות? את נורמאלית? למה לתת להם לצאת לדבר כזה? איך עושים דבר כזה?". אלו רק חלק מהשאלות שהופנו אלי ממי ששמע שאני מצטרפת למסע זיכרון מיוחד לאתרי הזיכרון בפולין עם חברי מתנועת הנוער 'כנפיים של קרמבו' לצעירים עם ובלי צרכים מיוחדים, בה אני ממונה על סניף בית שאן כרכזת בוגרת. אז מאיפה להתחיל? איך אני מספרת לכם על מסע אחר, מסע המורכב מ- 90 איש: אנשי צוות והורים, חניכים וחונכים, מדריכים ורכזים, עם ובלי צרכים מיוחדים, מתניידים בהליכה או בכיסא גלגלים, בעלי רמות הבנה שונות, עמים ודתות שונות. 90 אנשים שווים, מחוברים, מאוחדים, ללא מחיצות או הגבלות, ללא דעות קדומות או מחסומים.

"מסע אל נפש האדם"- משפט זה נאמר פעמים רבות כל כך לאורך המסע, מסע שנגע בכל אחד ואחת מאתנו בעומקה של נפשנו.

יצאנו שמונה נציגים מסניף בית שאן: חן מלכה, אוהד חסון, מזל וחיים סיבוני, טלי ואור גנסיה, מימון ורועי הרוש. שמונה נציגים שהחליטו לקחת חלק במסע שלחלקכם יראה מובן מאליו אך לנו לא. הרבה חששות היו בדרך, הרבה מחשבה הושקעה בתהליך, אך דבר אחד היה ברור: בדיוק כמו תמיד, נהיה שם האחד בשביל השני, כמשפחה אחת מאוחדת החולקת את אותם ערכים- משפחת 'כנפיים של קרמבו' מסניף בית שאן.


[dfp name="728×90" height="728" width="90"]


"אני ישראלי"

קשה לסכם מסע שכזה, לא קל לנסות למצוא את המילים שיצליחו ולו במעט לתארו. מסע כל כך קשה, בו הומחש בצורה הכי ברורה, המנגנון האכזרי של השמדת היהודים. שם, בפולין, ראינו משרפות, תאי גז, תל אפר של אחינו ואחיותינו, המוני אנשים המרכיבים גרגיר גרגיר של נשמה. דווקא במקומות נוראיים שכאלה התהפכו היוצרות וראיתי את ששת ערכי התנועה קמים לתחייה מול עיני בצורה הטהורה ביותר:
"אני אוהב"- בעת קושי, היו אלו "בעלי המוגבלויות" שחיבקו באהבה גדולה את "הרגילים". "אני יכול"- פתאום הבנו שיכולת מתחילה באמונה במסוגלות. ו"אלו" שמחליטים שהם יכולים להצטרף למשלחת כמו כל אחד אחר הוכיחו זאת בכל רגע. "אני מוביל"- דווקא "אלו" הובילו טקסים בשירה וקריאה. "אני חבר"- דווקא "אלו" חיזקו חברים שהכירו רגע לפני כי היו חלק. "אני שייך"- דווקא "אלו" גרמו לכל אחד ואחת מ- 90 חברי המשלחת להרגיש שייכות לקבוצה אחת מחזקת ומשפחתית. "אני ישראלי"- דווקא "אלו" הלכו בגאווה גדולה וראש מורם, נושאים את דגל ישראל.

דווקא "אלו", "בעלי המוגבלויות" אותם אלו שהנאצים השמידו ראשונים כי ראו בהם נחותים ומיותרים, שלא נחשבו, שלא היו נחוצים, שנחשבו מיותרים, שהושמדו ראשונים, הם אלו שיצרו עבורי מסע מלא ביצירת מקום ומשמעות לכל אדם. במסע הזה התחזקה אצלי אף יותר האמונה בבני הנוער, באוכלוסיית בעלי הצרכים המיוחדים, ביכולותיהם, באהבתם ובמסוגלות שלהם. אמונה בכך שאין סיבה שלא ייקחו חלק במסע שבני נוער בגילם לוקחים בו חלק.

חן מלכה ביער לופוחובה
חן מלכה ביער לופוחובה

"אני מחבק אותך כי את עצובה"

כשנפצעתי במהלך המסע, אור וחיים, חניכים בסניף הובילו אותי יום שלם בכיסא גלגלים. ביום האחרון ביער לופוחובה, בבורות המוות, שם לב חיים, חניך בסניף, שאני עומדת בצד, שקטה ועצובה, הוא הגיע אליי במהירות וחיבק אותי. שאלתי אותו "אתה זקוק לחיבוק?" במחשבה שכנראה הוא זקוק לתמיכה ממני. "לא. אני מחבק אותך כי את עצובה". חזרתי הביתה לישראל מלאה בהתפעלות, גאווה, התרגשות, עוצמה, אחדות ובעיקר…אחרת. ליבי רחב יותר, מלא באמונה, רואה יכולות ולא חוסר יכולת, יודעת שאפשר, יודעת להרכיב משקפיים שדרכם רואים אדם ולא מוגבלות, פנימיות או חיצוניות.

לא סתם מכנים את סניף בית שאן כ"סניף שהוא משפחה". בכל רגע, בכל מקום היינו שם האחד עבור השנייה, חיזקנו, חיבקנו, פינקנו, אהבנו ותמכנו. גאה ומודה על הזכות להיות חלק מתנועת הנוער "כנפיים של קרמבו" שמשנה את העולם לטוב יותר, ובמיוחד גאה בסניף בית שאן שמוכיח תמיד שאפשר עוד, יחד, כמשפחה.
דבר אחד אבקש מכם, הרכיבו את המשקפיים הקרמבואיות כשאתם באים במגע עם מלאכים שכאלה. ראו בהם יכולת, מסוגלות, עוצמה ויופי ולא מוגבלות, ראו בהם חברים ולא שקופים, שתפו אותם בחייכם. כן, גם אנחנו, "הרגילים", יכולים ללמוד, להיעזר, להיתרם מאותם "בעלי צרכים מיוחדים". ברגע שנבין זאת, העולם שלנו יהפוך מיד לצבעוני, יפה וטהור יותר. העולם שלי כבר כזה. ממליצה”.