ראשית דבר
אני כותב את הדברים בכ"ט בנובמבר 2018, ערב סיומו של מסע בן חמישה ימים בפולין, יחד עם מפקדי פלוגות, קצינים וקצינות, עתיד הפיקוד של צה"ל, דור העתיד של מדינת ישראל. תחילתו של המסע היא במורשת היהודית המפוארת שהייתה כאן ונגדעה במחנות הרצח וההשמדה שהקימו הנאצים בארץ הקפואה הזו.
"עשרים ושבע עצמות, שלושים וחמישה שרירים, קרוב לאלפיים תאי עצבים, יש בכל כרית של אצבעותינו החמש. הרי זה די והותר, כדי לכתוב את "מיין קאמפף" או את "פו הדב".
כך כתבה ויסלבה שימבורסקה, המשוררת הפולניה כלת פרס נובל, על כף היד שלנו, של בני האדם, כאשר בכוונתה להעניק לפעולת הכתיבה את הכוח האדיר של יצירת טוב ורע אנושיים.
ומה אני אכתוב? כיצד אשתמש אני בעצמות, בשרירים ובאלפי העצבים שבכף ידי, בכדי לבטא את שברצוני להביע לסובביי, לבני משפחתי, לשותפי בעבודה, לפקודיי במילואים ולקהילה היקרה בקרבה אני פועל וחי. איך מגבשים את המסרים, את החוויה, את התובנות ואיך כותבים אותם בכלל? הרי אסור שהשואה תהפוך לדף בספרי ההיסטוריה. בזהירות, ברגישות ובתבונה עלינו להפוך את אירועי השנים הנוראיות לספר הדרכה שיש בכוחו להשפיע על גיבוש החיים בישראל. על כולנו לקשור עצמנו אל העבר, בכדי שנבין טוב יותר את הווה ועל מנת שנוכל לבנות את העתיד”.
שאלות של טוב ורע
המסע הזה, מעורר שאלות לכל אורכו, שאלות של זהות, שאלות של אמונה, הניסיון להגדיר מה הוא 'רע' ומה נחשב 'טוב', ובעיקר – מהן ההשלכות של השואה על החיים האישיים והלאומיים שלנו כאן ועכשיו. אך עם סיומו של המסע בפולין, לבוש במדי צה"ל, רגע לפני נחיתת גלגלי המטוס באדמתה של מדינת ישראל, אני חש שצריך, שלצד סימני השאלה הרבים יגובשו גם סימני קריאה. סימני קריאה, שמחזקים, בשני צירים מקבילים, גם את ההכרה הלאומית והיהודית וכן, גם את ההכרה המוסרית והאחריות האישית של כולנו. המסע הזה, יש בכוחו לחדד את היכולת שלנו לדאוג לכך שישראל תמשיך להיות מדינה ריבונית ועצמאית אשר לה הישגים מרהיבים במדע, בספרות, בטכנולוגיה ובתחומים רבים פורצי גבולות- מדינה שתתייצב איתנה וחזקה מול אתגרים אסטרטגיים כנגד השואפים להשמידה. במקביל, עלינו לחדד את היכולת שלנו להיות מדינה שעוקרת מקרבה ניצנים של חוסר סובלנות, ניצנים של אלימות, ניצנים של הרס עצמי בדרך של התדרדרות מוסרית.
[dfp name="728×90" height="728" width="90"]
"כאן נהפכו סדרי עולם. לא תרבות ולא חוק, לא בושה ולא צער ולא רחמים. לא מלחמה הייתה במקום הזה, אלא פשע בזמן מלחמה"
"מצבה חיה ונושמת"
העברת המסר והטמעתו הוא אתגר קשה בפני עצמו, מחויבים לו כולנו, במיוחד משום שהקהילה שלנו, בדגש על הדור הצעיר, מורכבת גם מפרטים שעולמות המושגים שלהם שונים כל כך. ובכל זאת, יש למצוא את הדרכים ולראות בה משימה חשובה שאין בלתה. ההתייחדות עם זכרם של ששת המיליונים מבני עמנו שנטבחו כאן, מעצימה את שאלת תכלית חזרתנו לארצנו, מה נכון לקדש ומה לא?, מה נכון להעלות על נס ומה לא?, ובעיקר – איך עלינו לממש יעודנו כאור לגויים וכחברת מופת.
העברת המסרים והטמעתם היא הזיכרון הראוי לבני עמנו, משמעותה היא הקמת מצבה חיה ונושמת, מצבת אמת שמצביעה לנו על החיים הראויים בשם זיכרון הקורבנות ולמען דורות שעוד יבואו. מצבה שמזכירה לנו להודות על הטוב בו זכינו ולשומרו, ומדגישה את מחויבותנו להילחם כנגד כל צורר ואויב, להילחם על זכותנו לבנות, ועל חובתנו לדבוק בטוב. למרות ההזדמנויות הרבות, למרות עשרות ביקוריי במדינות אירופה, למרות שורשי המשפחתיים ביהדות גרמניה, זו הפעם הראשונה שאני צועד כאן ונדמה שהצעידה מתאפשרת רק הודות למדים שלגופי, לסיכות ולדרגות, לדגל הלאום המוצב במקום תג היחידה. במוחי מתחלפים כל העת תפקידי השונים, אבא, מנהל מתנ"ס, מפקד..
קל יותר להפליג במחשבות צבאיות טקטיות.
במחוזו של השטן
"הגענו חמישים שנה מאוחר מידי" אמר החייל המעוטר רב אלוף אהוד ברק, בנאומו באושוויץ לפני 26 שנים ובדמיוני מתוכננת כבר ההסתערות הגדולה וכיבוש היעדים, כל שוחה היא מחסה לקלעים לצלפים ולנגביסט, כפל הקרקע ישמש את מחלקת השריון ת"פ (תחת פיקוד). אני מתבונן בתצ"א (תצלום האוויר) המוצב בכניסה וממשיך לדמיין את כיווני ההסתערות, מיקום כוח הרתק, הכוונת הארטילריה, זריקת רימון לעמדות השמירה ופריצה קדימה, 2 לפנים, סוגרים על המבנה, פותחים זיג ומטהרים חדר, חדר במבני הפיקוד של הנאצים. קשה יותר לדמיין את מחויבותי כמנהל, כמחנך.. זו משימה מורכבת, בה אעסוק עם שובי לארץ. וכמעט בלתי אפשרי לדמות עצמי כאביהם של דר-לי וארד. 'מיליון וחצי ילדים יהודים נרצחו בשואה, לעולם לא יוכל אדם לעמוד מול העובדה הזו במלוא הכרתו', כתב הסופר דוד גרוסמן וגרוני נחנק.
כבן דור ההמשך לגאולה, זה שמביט בשמיה האפורים של פולין כבן חורין, אני מצליח לחוש גם גאווה, גאווה במאבקם של אלו שהיו כאן, אלו שהצליחו לשמור על צלם האדם במחוזו של השטן, וגאווה באלו שהובילו גילויי התנגדות ומאבק, מוגבלים ככל שהיו. אלו הם היסודות של צה"ל, מנהיגות וגבורה של הורים, של מורים ואפילו של ילדים, לוחמים ולוחמות ראשיתו של כוח המגן. צריך לזכור, כאן נהפכו סדרי עולם. לא תרבות ולא חוק, לא בושה ולא צער ולא רחמים. לא מלחמה הייתה במקום הזה, אלא פשע בזמן מלחמה. התפרצות יצרי האדם השפלים ביותר, מעבר להשגתם של בני תרבות, ושתקו אז שמיים ואדם.
[dfp name="728×90" height="728" width="90"]
"צריך ללמוד ולזכור שאנשים רגילים, אחרי שטיפת מוח חולנית ומתוכננת, הם שהפכו למכונת רצח"
המחויבות למדינת ישראל
הדף הבודד שהנחתי לפני, לכתוב בו מילים אותם צריך לשתף מתמלא כמעט. שני צירי התובנה בהם צעדתי בשבוע שחלף מתחדדים למסר ברור. רבים הם לקחי מצעדי המוות שראתה האדמה הארורה הזו, אך שניים מהם מתנשאים באופן מובהק מעל נוף חיינו כיום: הראשון הוא הלקח האנושי, ההומני, אין להשוות בין השואה, אירוע חד פעמי שקרה בהיסטוריה, לבין אירועים אחרים המתרחשים במציאות המורכבת בישראל, השוואה כזו תהיה לחטא. אבל כן צריך ללמוד ולזכור שאנשים רגילים, אחרי שטיפת מוח חולנית ומתוכננת, הם שהפכו למכונת רצח.
הלקח השני הוא המחויבות למדינת ישראל, מחויבות מול האפיקורסות למעשה הציוני, מול הפוסט-ציונות, מול הכפירה בזכותנו להגדרה עצמית ולעצם זכות קיומנו כאן. המסע הזה מסייע לנו לדעת מה להשיב לעצמינו בעניין זהותנו, הוא מסייע לחזור אל היסודות, אל עיקרי הציונות, זו הבונה והמגשימה, המוסרית והמבטיחה עתיד, לנו ולבנינו ולבני בנינו. בתשובותינו המתגבשות כאן עלינו לצייד את מורינו ומחנכינו, חיילינו ומפקדינו, משפחותינו וכל סובבינו על מנת שייטיבו לטעת אותה ולפתחה, בקרב הדור הצעיר, המבולבל כיום. יותר מתמיד, הדבר דחוף וחיוני, כי בהיעדרה של ההכרה הציונית, נהפוך כולנו לפגיעים יותר.
"והנה עברית פונקציונלית, פשוטה, שאינה רואה כל צורך להסתתר"
באחד מקטעי הארכיון של בית התפוצות ישנה עדות של ניצולת שואה המספרת על הרגע המרגש ביותר ביציאה שלה אל החופש. הרגע הזה, היא אמרה, לא היה שחרור המחנה, אלא הכניסה לספינת המעפילים שבה ראתה שלטים בעברית. שלטים פשוטים, כגון "יציאה" ו"כניסה" מעל דלתות. מעולם, היא אמרה, לא ראיתי אותיות עבריות בגודל כזה, ברשות הרבים. בשבילי, היא הסבירה, העברית היא תמיד שפה של אותיות קטנות, כתב שיש להסתיר, או לפחות להצניע אותו. והנה עברית פונקציונלית, פשוטה, שאינה רואה כל צורך להסתתר.
דבריה הם תמצית הלקח כולו ועת נפנים אותו נבין כי על מנת ליישמו, עלינו לשלב את כוחנו, עוצמתנו הדרוכה ואת צדקתנו על מנת לקדש את השבועה שמה שקרה פה לא יישנה. "אין אדם יוצא ידי שליחותו במחשבות נאות בלבד כי אם במעשים נאים. לא בכוונות טובות כי אם במעשים טובים. ולא פעם ביובל, אלא פעם אחר פעם, כל ימי היותו! אדם עושה את שליחותו כאשר היא נעשית עלילת חייו", כך קבע פרופ' אסא כשר, והניח לפנינו טקסט מכונן שמחייב את כולנו לשנן את דבר הפשע הזה ואת לקחיו, להיאבק שמא יתגלו תחתינו תהומות של יצרים אפלים, לדכא ביד רמה ובוטחת בגילויי שנאת ישראל ולהתייצב נחושים, על משמר הגורל היהודי, אל נוכח פני העתיד.
הכותב הוא מנכ"ל "שחקים" עפולה, מפקד פלוגה במילואים בדרגת רס"ן, נשוי ואב לשניים.