"בצק זה דבר מאד רגיש כמו בחורה, אתה לא מתנהג אליה יפה היא צוחקת לך בפנים. בצק צריך לשמור עליו, אחרי שגומרים ללוש צריך לכסות אותו יפה, אם חם צריך לשמור שלא יהיה חם מידי ואם קר צריך לכסות שלא יהיה קר מידי. אם אין לך חיבור אליו הקשר שלכם לא יצליח לעולם. מה שאני אומר זה ההרגשה הכי אמיתית שיש."
• בצק צריך לשמור עליו
"חשוב לאהוב את העבודה שאתה עושה. אני ישן בלילה עם עיניים פתוחות. אתמול באחת וחצי בלילה קראו לי כשהייתה בעיה ותוך שש דקות הייתי שם. אם אתה לא אוהב את מה שעושה אתה לעולם לא תצליח עם המאפיה והבצק האהבה הזו היא חשובה להצלחה פי כמה.
בצק זה דבר מאד רגיש כמו בחורה, אתה לא מתנהג אליה יפה היא צוחקת לך בפנים. בצק צריך לשמור עליו, אחרי שגומרים ללוש צריך לכסות אותו יפה, אם חם צריך לשמור שלא יהיה חם מידי ואם קר צריך לכסות שלא יהיה קר מידי.
• 40 שנה שהמאפייה של ליאור עובדת מסביב לשעון
אם אין לך חיבור אליו הקשר שלכם לא יצליח לעולם. מה שאני אומר זה ההרגשה הכי אמיתית שיש." במילים האלה מתאר יעקב כרסנטי את האהבה הגדולה של חייו, מאפיית ליאור שהוא מנהל בעיר כבר כמעט 40 שנה. 40 שנה שהמאפייה של ליאור עובדת מסביב לשעון כדי לספק לחמניות, פיתות, חלות לחמים מכל הסוגים ובכל הטעמים ,ומאפים בכל הטעמים לתושבי עפולה.
כמובן גם שברוח הימים האלה גם סופגניות ,והרבה , יוצאות מהמאפייה כמעט לכל פינה בעיר. השבוע כמעט 40 שנה אחרי שהגה יעקב כרסנטי את החזון למכור לתושבי עיירת הפיתוח בעפולה פיתות, שוחחתי איתו על הצעדים הראשונים ועל האהבה הגדולה שהביאה אותו לאן שהוא נמצא היום. בכלל, לכרסנטי חשוב להדגיש במהלך הראיון את העובדה שאהבה זה ראשי תיבות של אין דבר העומד בפני הרצון, ואם יש רצון ויש אמונה הכל בהישג יד.
• הרגשתי שליחות לעבוד במאפיה ולעשות לחם.
בתחילת השיחה משחזר יעקב כרסנטי את הצעדים הראשונים לקראת פתיחת המאפיה לפני 40 שנה: "בימים ההם לפני ארבעים שנה לא היו פיתות בעפולה, היו אולי שלוש מקומות שמכרו פיתות שהביאו מנצרת אבל לא הייתה מודעות בכלל לפיתות בעיר. החלטתי לבדוק את השוק לפני שפתחתי. התחלתי להביא פיתות מגבעת אולגה. הרגשתי שליחות לעבוד במאפיה ולעשות לחם.
עשרה חודשים הבאתי פיתות ורזניק היה אחד הלקוחות הכבדים שלי, ואחרי עשרה חודשים קניתי ציוד ישן והתחלתי לעבוד במאפיה בעפולה עילית. בתקופה ההיא שאני מדבר איתך עליה, היינו עושים הכל בידיים, לשים ביד, מכינים את הבצק ביד מזינים את התנור הכל ביד. היינו מכינים את הבצק על דיקטים מכניסים לתנור וככה היינו עובדים.
למדתי את העבודה כדי לא להיות תלוי בבעלי מקצוע. עבדתי כל הלילה. היה לי חדר במאפיה וממש חייתי שם 24 שעות. החיתוך והגלגול בידיים זו הנאה שאי אפשר להסביר. אמנם התחלתי מאלף מהגן בלי השכלה, אבל כשאתה רוצה משהו בכל הכוח אתה מצליח. וברוך השם הצלחתי להביא את הפיתות לעפולה". ההצלחה של המאפיה הביאה הרבה נחת ליעקב אבל הוא רצה לעזוב את עפולה עילית ולרדת לעפולה. אחרי זמן קצר ירד לעפולה לרחוב מנחם וקנה שם שתי חנויות והתחיל לעבוד על הפיתות. בתקופה ההיא המאפיה עבדה רק על פיתות ועבדה יפה מאד.
• ראיתי את המאפייה שלי כמאפייה מס' 1 בעפולה
אבל חלום אחד לא הפסיק לקנן במוחו של כרסנטי: "בחלומות שלי ראיתי את המאפייה שלי כמאפייה מס' 1 בעפולה וחלמתי שהיא תהיה במרכז העיר עפולה, מול המשטרה בלב של העיר עפולה. אני זוכר שכשעלתה האופציה לקנות את החנות מול המשטרה, לא חשבתי פעמיים.
נתתי לבעל החנות הצעה שאי אפשר לסרב לה במספרים שכשחתמתי על ההסכם לא היה סיכוי שיהיה לי, אבל שוב, אם אתה רוצה משהו מאד ומאמין שזה יקרה ועושה הכל כדי שזה יקרה, זה קורה". באותה תקופה מאפייה מרחבית באזור קריית שמונה נשרפה ויעקב, שהיה חבר של בעל המאפייה ועזר לו בעבר כשהוא היה במצוקה, קיבל לידיו את כל קו החלוקה של אותו חבר.
הדברים התנהלו בצורה שאחרי החלוקה הרגילה לאזור עפולה, בשעות המתות עבדה המאפיה בקצב מלא וסיפקה פיתות לחבר שסיפק לכל אזור קריית שמונה.
כל יום היה כרסנטי מוציא לקריית שמונה בין 10 ל – 15 אלף פיתות מה שהקל בצורה ניכרת על האפשרות של כרסנטי לעמוד בתשלומים ואפילו להקדים תשלומים עד שהחנות מול המשטרה הייתה שלו, עכשיו הרגיש יעקב כרסנטי שהוא חי את החלום. המאפייה שלו הייתה המאפייה מס' 1 בעיר במרכז העיר ובמשך שנים רבות הייתה המאפיה היחידה שסיפקה פיתות לתושבי עפולה ועבדה מסביב לשעון. עם השנים החליט כרסנטי להוסיף את הלחמניות לתושבי העיר וגם שם נחלו הלחמניות של ליאור הצלחה גדולה, ובהמשך נוספו גם הלחמים למיניהם והמאפים: "אני תמיד הייתי בלב העיר במרכז העיר תמיד מס' 1. גם על החוברת של דפי זהב כשהייתי מפרסם תמיד הייתי העסק הראשון על הכריכה. מאפיית ליאור זה לא מותג, זה מעצב, זה הרבה יותר ממותג.
• יעקב שומר בקנאות על החנות הקטנה
גם עכשיו כשכביכול המרכז העסקי עבר לאזור התעשייה הלב של העיר זה כאן מול הפלאפל, והמרכז של הלב זו מאפיית ליאור. 25 שנה הייתי מונופול בעפולה במלוא העוצמה. שמרתי על העסק כמו לביאה על הגורים שלה. אבל היום העיר כבר גדלה ויש הרבה תושבים ויש שש מאפיות והרבה מקומות מכינים לחמים בעסק שלהם, ועדיין מאפיית ליאור שומרת על הכוח שלה ועל המעמד שלה".
למרות ההצלחה הגדולה של המאפיה, שומר יעקב בקנאות על החנות הקטנה במרכז ולא התפתה לאורך השנים לצאת מהמקום הזה או להתפתח לרשת: "ברשת יש הרבה חורים. אם אתה רוצה לשמור על המוצר שלך ברמה הגבוהה ביותר אתה צריך לתת את לו את היחס האישי ביותר, באהבה הגדולה ביותר וזה מה שאני עושה במאפיה.
• גם היום יעקוב מתרגש ממראה המכונות העובדות
אמא שלי שהיתה אישה פשוטה תמיד אמרה 'תעבוד בקטן ותהיה גדול ואל תעבוד בגדול ותהיה קטן'. אני אומר עד היום לעובדים שלי אלוהים מס' אחד הקליינט מס' שתיים. כל בנאדם שנכנס אלי למאפייה מקבל שירות וקונה. אם בא לקוח ושואל כמה עולה סופגניות אני אומר לו לך תעשה סקר שוק בסוף תקנה אצלי. אני לא נותן חינם, אבל אני אעשה הכל כדי שתהיה מכירה והלקוח מעריך את השירות האישי הזה, קונה ובא שוב ושוב לקנות ולשלם.
זה רק בעסק אישי וקטן יכול להיות". במהלך הראיון עם כרסנטי ניכר היה כי הדיבור על הבצק ועל העבודה במאפיה מביאה אותו לכדי ריגוש אדיר והוא מספר שגם היום כשהוא מגיע בשעות הלילה עם חברים למאפיה ורואה את המכונות עובדות, הוא מתרגש כמו ילד שנכנס למאפייה בפעם הראשונה. "ההתרגשות הזו היא הדבר שמשאיר אותי חד ומפוקס ושומר על מאפיית ליאור באותה רמה ואיכות שאנחנו שומרים עליה כבר 40 שנה".