"יש סימון של המזרחיות כמשהו שלילי וזה עצוב בעיניי"

חד, נוקב, ביקורתי ובועט במוסכמות. היוצר והקולנוען רפאל בלולו שגדל בעפולה מציף את השיח האשכנזי-מזרחי בפרק אותו ביים בסדרה המדוברת "אכלו לי שתו לי: הדור הבא". בראיון לעמקניוז הוא חושף את האג'נדות החתרניות שלו מול מוקדי הכוח בשלטון, התשוקה לעורר את השיח הרגיש וגם: למה הוא אמביוולנטי לגבי מירי רגב, ומדוע אין מנקודת ראותו הבדל בין מפלגת העבודה לליכוד. צילום: קובי בלולו

היוצר, הבמאי והקולנוען רפאל בלולו, 35, עזב את העיר עפולה עוד כשהיה בחופשת השחרור שלו מצה"ל, אבל את הלב והנשמה הוא הותיר עמוק בתוך השכונה בה הוא גדל, גבעת המורה. שמו של בלולו צץ בימים אלה בלא מעט מדיות תקשורתיות, בעיקר בעקבות ה'טייטל' של במאי הפרק הראשון בסדרה "אכלו לי שתו לי: הדור הבא" אותה יצר הבמאי רון כחלילי.

בלולו, גדל כאמור בשכונת גבעת המורה וכשעזב את עפולה, הוריו עברו להתגורר בעיר התחתית. את לימודי ביה"ס התיכון עשה בקרית החינוך. כבר במשך כעשור וחצי הוא לא מתגורר בעיר, אבל עדיין מקפיד להגיע מספר פעמים בחודש לבקר את בני משפחתו בבירת העמק. "עפולה היא הבית שלי, הלב, המקום הבטוח שלי, הזהות הבסיסית והראשונית שלי", מדגיש בלולו בראשית המפגש ביננו, "אני תוצר של שכונת גבעת המורה, בהוויה, בתפיסה".

 • "פריפריה? אני לא אוהב את המילה הזו, היא מקטינה"

טרם שירותו הצבאי יצא לשנת שירות ברוסיה ולאחר מכן עלה על מדי הזית של צה"ל, כקצין בחיל הרפואה. לאחר שחרורו עבר לתל אביב, מתוקף הידיעה שבעפולה הוא יתקשה לפרוץ את תקרת הזכוכית ולהוות גורם משפיע על התרבות הישראלית ותעשיית הקולנוע המקומית, בהתאם למטרה שהציב לעצמו. "בשלב ההתחלתי בתחום בו בחרתי לעסוק קשה לפעול מאזורי פריפריה, מילה שאני לא אוהב מכיוון שהיא מקטינה. היום אני מתגעגע לעפולה, מתגעגע לתרבות שלה, אבל מצד שני רק אנשים מעטים שהתבססו, יכולים לפעול מאזורים שהם לא בתל אביב רבתי".

בראשית דרכו האקדמית בחר בלולו בלימודי היסטוריה ובלשנות באוניברסיטת תל אביב, רגע לפני שהתחילה שנת הלימודים הוא הבין שקולנוע יהיה נכון יותר ואז עשה סיבוב פרסה ללימודי קולנוע ב"קמרה אובסקורה".


"כשהייתי נער מתבגר בעפולה לא ממש הבנתי את הפערים. כשיוצאים מהעיר ונחשפים למוקדי הכוח, לדוגמא בתעשיית הקולנוע, אז מבינים את הפער בין סיכויי האנשים שחיים במקומות מסוימים לאחרים"



 

אחרי שנה של לימודים, ביה"ס נקלע לקשיים ונסגר. בלולו פנה ללימודי קולנוע בניו-יורק אך הוא הבין שיתקשה לעמוד בתשלום שכר הלימוד והמגורים שנאמדים ב-70 אלף דולרים לשנה. בתום חשיבה מחודשת, בעידוד הוריו, הוא החליט לשוב ארצה והחל ללמוד בבית הספר היוקרתי "סם שפיגל" – ללימודי קולנוע וטלוויזיה בירושלים – לא לפני שעבר כמה וכמה מבחנים וראיונות.

כבר במהלך הלימודים, הוא יצר סרטים קצרים, חלקם הוצגו וזכו בפרסים בפסטיבלים בניו יורק, ניו זילנד וקוסבו. בתום הלימודים הוא יצר סרט קצר נוסף, שהוביל אותו לזכייה בפסטיבל ברלין, אחד משלושת הפסטיבלים הנחשבים בעולם בתעשיית הקולנוע.

הפריצה המשמעותית בקריירה הקולנועית של בלולו התרחשה כשיצר את הסרט "רבי דוד בוזגלו", סרט אותו הוא הקדיש לסבים שלו.

בימים אלה עובד בלולו על שני פרוייקט מסקרנים: הראשון, כתיבת סרט אנימציה עלילתי על הפנתרים השחורים והשני: סרט תיעודי על ז'קלין כהנוב, סופרת, מבקרת ומסאית ישראלית, ילידת קהיר. שני הפרויקטים מצויים בשלבים מתקדמים.

• בסלון עם דוד לוי

השנים בהם גדל בשכונת גבעת המורה עיצבו את התודעה הפוליטית המזרחית והאג'נדות הנוקבות והביקורתיות של בלולו, כפי שהם באים לידי ביטוי בסרטים שהוא יוצר ומביים, ובכלל בתפיסות המציאות שלו.
"גדלתי בבית פוליטי", הוא מספר, "סבא שלי היה איש חרות ואבא שלי היה חבר ליכוד. אני כנער מתבגר התעניינתי מאוד בפוליטיקה והייתי ליכודניק גאה, 'ליכודניק' שרוף בלשון העם. הרבה פוליטיקאים היו מגיעים אלינו וזה לא היה יוצא דופן לראות בסלון את דוד לוי, או את סילבן שלום. מעבר להשפעה בבית, אומרים עליי שאני דעתן ומרדן. עם השנים התרחקתי מהליכוד – אחרי שהתברר לי שהמפלגה הסתאבה, שהיא כבר לא מייצגת את העם והיא בעצם ורסיה אחרת של מפא"י ההיסטורית. היום אני מבין שבסופו של דבר אין הבדל בין גושי המפלגות הגדולות, רובן מקיימות רציונאל לאומי, מתבדל, ושתיהן לא מעניקות לנו האזרחים חזון אופטימי", הוא אומר.

• אילו דמויות השפיעו על עיצוב התפיסות שלך לאורך השנים?

"אבי השפיע עליי הכי הרבה מבחינה פוליטית. ברמה הציבורית היו אלו דוד לוי, לטעמי מגדולי המנהיגים הישראלים וגם אנשים כמו סעדיה מרציאנו, מנהיג הפנתרים השחורים, ד"ר מאיר בוזגלו, פילוסוף ישראלי ואלה שוחט – חוקרת קולנוע וחברה. האג'נדות החברתיות, התרבותיות והפוליטיות שלהם, גרמו לי להבין את יחסי הכוחות בחברה שלנו, את הערך של התרבות שאני מגיע ממנה – תרבות שלא באה לידי ביטוי בחברה הכללית ולא משנה בכלל כמה ידברו על שוויון. בהקשר הזה הדבר בולט בקולנוע הישראלי שרובו ליברלי, חילוני, מתמערב ונוטה שמאל-ציוני.


"מירי רגב היא דמות מדהימה בעיניי. עצם הנוכחות שלה בשדה התרבותי בישראל היא טלטלה. גם מזרחית וגם אישה שמגיעה מייצוג אחר"


 


בישראל אין קולנוע ימני למשל, כמעט ואין קולנוע חרדי, מסורתי, אנטי ציוני או ערבי. מדי פעם יש יוצר או יוצרת שמסמנים את גבולות הכלל ובדרך כלל גם מתווכות סיפורים ליברלים על כוחו של האינדיבידואל, על כוחו של הקפיטליזם, של הפמיניזם המערבי, על החופש שהחילון מאפשר ועל מוסר לאומי שמגיע בדרך כלל דרך סיפור מסגרת צבאי ובמידה רבה יש פה "חטא" ביחס לקהילות השונות שסיפורן אינו זוכה לייצוג ישראלי, למרות שהכסף בו מפיקים את סרטי הקולנוע הוא ציבורי ורגלטורי. בכל מקרה לא הכל זו פוליטיקה כמובן וגם אהבה לאמנות ולדרמה השפיעו עלי: מולייר, צ'כוב ופינטר הם מחזאים שאני מאד אוהב, הסמית'ס יצרה אצלי תפיסה רומנטית מסוימת, זהבה בן  גרמה לי לחלום על יופיו של הים התיכון והמוזיקה הערבית".

•"האתוס והרעיון שמי שרוצה יכול הוא שקרי"

השיח הפוליטי ואחריות המדינה לתושביה, עובר כחוט השני עם האג'נדות שפיתח בלולו במהלך השנים, "נולדתי בשיכונים בגבעה ובאיזשהו גיל עברנו לעפולה. בהמשך חזרנו מהר לגבעה, לשכונת רוממה שהייתה מאוד אשכנזית, כזו שנחשבת לאמידה. רוב החברים שלי היו מהשיכונים וכמאמר הקלישאה – כמה מחבריי מצאו את עצמם בקשיים עם החוק, אם זה בגלל סמים שהובילו לפריצות ואלימות או סיבות אחרות.
זו כאילו קלישאת שכונה, אבל מהסוג העצוב. מה שאפשר להגיד בוודאות הוא שכולם עובדי "צווארון כחול". אני חושב, וזה בטח לא כל הסיפור, כי העובדה שגדלתי בתנאים כלכליים טובים יותר אפשרו לי להתפתח. אבל האתוס והרעיון שמי שרוצה יכול הוא שקרי, למרות שאני לא מבטל את האחריות האישית של אדם על עצמו, עדיין מקום בו התשתיות רעועות, יתקשו להוציא אנשים מה'לופ' של ההישרדות. כאן נכנסת המדינה, לה אחריות כלפי התושבים שלה, הן ברמה המוניציפאלית והן ברמה הממשלתית.


"אם בעבר הדור הנוכחי היה מתבייש בשפה הערבית ובתרבות היהודית-ערבית אז היום ישנה שכבה של צעירים משכילים שמתגעגעים אליה"


 


הממשלה צריכה לעזור לאוכלוסיות הללו, אבל לא רק בקצבאות של ביטוח לאומי, שגם הן לא מספיקות ויש להן ערך חשוב, אלא בתשתיות חינוך מעולות ונגישות, בתשתיות רפואה מעולות ונגישות, בתחבורה ציבורית יעילה, בדיור ציבורי ועוד. במקום זה היא משקיעה ביצירת פחד קיומי שמותיר שאלות חברתיות ודמוקרטיות בצד.
ברוך השם הדי.אן.איי היהודי רגיל לפחד כך שיש קרקע שתספוג את המניפולציה הזו למרות שישראל נמצאת במצב כלכלי מעולה ובבטחון. הדברים הללו לא מחלחלים אל האוכלוסייה ובהקשר שלנו עצוב לי לראות שהממשלה לא דואגת לקידום השכונה בה גדלתי, שנראית פחות או יותר כמו השכונה שגדלתי בה לפני 30 שנה ויש שאמרו לי שהיא גם התדרדרה. הייתי רוצה שהורים ידרשו שתלמיד צעיר בעפולה, מגדל העמק, בית-שאן, ירוחם, נצרת או אום אל פאחם יקבל את מה שמקבלים צעירים ברמת השרון, רעננה או בצפון תל אביב ואם מביטים על הדברים בעיניים אתניות אז רואים שיש פה גם חלוקה אשכנזים אל מול מזרחים, ערבים, רוסים ואתיופים".

לדברי בלולו, המציאות הזו מתחברת לתמה שדורשת חשיפה של   הקטגוריה "אשכנזים" בחברה הישראלית. לתפיסתו, הרעיון הוא לא לייצר שסע כפי שנוהגים לומר מדי פעם אלא תיקון ולעורר את האנשים לדעת שיש קבוצת כוח כזו שנקראת אשכנזים, קבוצה שיש לה זכויות יתר בחברה הישראלית. "האנרגיה שמניעה אותי קשורה לחווית החיים. אני מאוד אוהב את עפולה. הרכיב הזה משמעותי בזהות שלי. אפשר לומר כי גם כשאני בניו יורק אני מרגיש עפולאי".

• "לא אשכנזים, ישראלים"

בסוף החודש עלתה כאמור בערוץ 8 הסדרה התיעודית "אכלו לי שתו לי: הדור הבא" שיצרו שלושה במאים: בלולו, רון כחלילי ומורן איפרגן. הסדרה, על שלושת פרקיה, מביאה תמונת מצב עדכנית של ישראל 2016. בסדרה הבמאים מתבוננים על המציאות הישראלית החדשה מבעד לעיניים מזרחיות ביקורתיות.



 

בלולו כאמור הוא הבמאי של הפרק הראשון בסדרה העוסק בשבט האשכנזי."רון רצה להביא בסדרה את הזווית של האשכנזים, הכותרת היא משחק על האופן בו נהגו לומר למזרחים שמבקרים שהם "בכיינים" או "אכלו לי שתו לי" ומכיוון שבפרק שלי יש המון "בכיינות" לכאורה של אשכנזים אז הוא הציע שנקרא לסדרה כולה "אכלו לי שתו לי – הדור הבא".

הפרק שביים בלולו, ושפותח את הסדרה, זכה לשם: "לא אשכנזים, ישראלים". במהלך הפרק מציג בלולו את האג'נדות של מספר דמויות אשכנזיות, מרבדים שונים בחברה הישראלית.

• "נקודת המבט של הסדרה היא מזרחית"

לדברי בלולו, החידוש בסדרה הוא שאשכנזים מדברים על אשכנזים כקבוצה. לדבריו, הסדרה מציבה את אחת השאלות הפוליטיות המרכזיות כשהיא מראה שגם בימין ושגם בשמאל האליטה השלטת היא אשכנזית. "כמובן שנקודת המבט של הסדרה היא מזרחית", אומר בלולו, "נקודת הייחוס של הישראליות – מקורה באשכנזיות הציונית. אם אתה רוצה להשתלב או להגיע לעמדה בכירה אתה צריך לשאוף לסטנדרט החברתי והתרבותי הזה.



צריך לזכור שהחברה הישראלית מורכבת, מרובדת ואין זהות אחת. בתוך שלל הזהויות ישנה קטגוריה של אשכנזים. ברגע שמבינים שיש קטגוריה כזו אפשר להבין את יחסי הכוח, לראות מי מצוי בעמדות זינוק, מי נמצא באקדמיה, במשפט, בפוליטיקה ובעצם מי מנהל לנו את החיים ואת האידאולוגיות.
המספרים קיצוניים ברמה קריטית לטובת האשכנזים והדבר הזה מביא איתו אחריות. אם אנחנו רוצים לחיות בחברה שיונית צריכים לדבר על האחריות שהסטטוס הזה מביא איתו. מי שלא מעוניין לדבר על זה ולשים את הנושא הזה על השולחן פשוט מפחד לוותר הפריבילגיה שלו. היטיבה לתאר זאת ד"ר לוי-ששון בפרק כשאמרה 'מי שרגיל לזכויות יתר רואה בדרישה לשיווין דיכוי'. זה נאמר ביחס לאופן שבו מגיבים ישראלים אשכנזים רבים ביחס לשיח המזרחי ולפוליטיקה של הזהויות.
שיח כזה גורם לתחושת רדיפה מדומה בקרב ציבור רחב ובעל השפעה שלא רק שאינו נרדף – אלא שמעמדו רחוק מלהיות בסכנה. נכון, יש שר אוצר מזרחי ושרת תרבות מזרחית שמוכיחים שאין הרמטיות מעמדית, אבל זה עדיין לא קרוב לשוויון ואנחנו רוצים לדבר על שוויון, לא על פירורים.
באופן אישי אני חושב שהם גם דוגמא טובה לאופן שבו המזרחים צריכים להתיישר בכדי להתקדם בחברה הישראלית – תוך שהם זונחים ערכים ספרדים שהביאו איתם יוצאי ארצות האיסלאם. כאן נכנס הדימוי כי הימין תופס את עצמו עממי ומזרחי, כשהוא בעצם מונהג בידי אשכנזים לחלוטין, למרות שיש לא מעט אנשים שמסרבים להביט על הדברים כך", מסביר בלולו וממשיך "רוב המזרחים בישראל הם נותני שירותים, לא שזה דבר שלילי לתת שירות, אבל יש פה את המחסום והמעטים שהצליחו מוכיחים כי הם לא מעידים על הכלל".

• תודעה מייצרת הוויה

לדברי בלולו, מנקודת המבט שלו כאמן, כיוצר, כקולנוען בישראל, זו שליחות לעסוק בתכנים הללו, להביא את המימד החיובי, הפוזיטיבי, האליטיסטי אם תרצו של יוצאי ארצות האסלאם. "אני רוצה שילד בעפולה ובדימונה, ערביי ישראל שהם שותפי גורל של המזרחים  וגם בצפון תל אביב לצורך העניין ייראו דברים אחרים – בבחינת תודעה מייצרת הוויה. היום מתקיים תהליך הפוך- אם בעבר הדור הנוכחי היה מתבייש בשפה הערבית ובתרבות היהודית-ערבית אז היום ישנה שכבה של צעירים משכילים שמתגעגעים אליה ורוצים לשמר ולפתח אותה דרך ההיסטוריה ודרך ההתפתחות המקומית שלה. השלב הבא במונחים של פוליטיקה ישראלית מבחינתי, הוא לבחון ולהבין כיצד אנחנו, יוצאי ארצות האיסלאם מביאים את המזרחיות לתוך הישראליות, מנהיגים את החברה ומהווים איזה סוג של חיבור בין הפלסטינאים לישראליים, בין מוסלמים ליהודים על בסיס ההיסטוריה המורכבת, היפה והמשותפת שלנו".



 

• על ה-"עיוורון הצבעים"

במהלך עבודת התחקיר על הפרק, פנה בלולו למספר עיתונאים אשכנזיים, בכדי לצלם אותם לפרק, אך נענה בשלילה, "האנשים שמוצגים בפרק, דוגמת העיתונאים אורי משגב, בני ציפר וקרני אלדד, הם אנשים דעתניים שלא מפחדים להביע את דעתם. היה מעניין אותי לשמוע אותם ולא שפטתי אותם. באתי להקשיב להם. רציתי לדעת האם קיימת אליטה אשכנזית. הם לא רצו לקבל את הרעיון הזה. מבחינתם כולנו ישראלים ושאלות על זהות אתנית לא רלוונטית. היא רלוונטית רק שמדובר בערבים ויהודים. מנקודת מבטם, בתוך השיח הפנים ישראלי אין אתניות מכיוון שכולנו יהודים. הפתיעה אותי מאוד ההתנגדות של המרואיינים לדבר על הקטגוריה התרבותית שלהם. הסירוב המוחלט, אותו אני מגדיר כ'עיוורון צבעים'".

איך אתה רואה את תפקודה של שרת התרבות מירי רגב, האנטגוניזם שהיא יוצרת בקרב האומנים והאג'נדה שלה בחלוקת התקציבים החדשה שלה?

"מירי רגב היא דמות מרתקת בעיניי. עצם הנוכחות שלה בשדה התרבותי בישראל היא טלטלה. גם מזרחית וגם אישה שמגיעה מייצוג אחר. יש בה כוח. עצם העובדה שהיא יושבת איפה שהיא יושבת מאפשרת לתושבי הפריפריה להבין שיש פה סמל לייצוג, לזהות, לכך שתקרת הזכוכית נסדקת. השפה שלה, התנועה שלה במרחב, המראה החיצוני שלה. רגב היא אישה מזרחית מפוארת, חזקה, אסרטיבית וחכמה שמביאה רעיונות של צדק חלוקתי למרכז הבמה. בעניינים הללו אני תומך בה לחלוטין.
יחד עם זאת, יש לה סתירה מהדהדת לדעתי – כשהיא מטילה צנזורה על חופש הביטוי ביצירה. היא לא מבינה או לא רוצה להבין שהתרבות לא שייכת למשרד התרבות וגם התקציבים הם מכספי המיסים שכל האזרחים בעלי הדעות השונות משלמים. מלבד זה, עקרון האזרחות בדמוקרטיה מאפשר לאדם להתבטא על פי רעיונותיו – גם אם הרעיונות הללו לא מוצאים חן בעיני השלטון.


"לטעמי ובהכללה אין ספק שהיצירות הכי מעניינות היום בקולנוע והאמנות הישראלית מגיעות מהשוליים. הסיפורים מקוריים, מבעבעים, מלאי תשוקה ותחושות חירום. יש משהו ברומנטיקה של היצירה שדורשת שמשהו יבער בך, שיהיה בלתי נשלט ואובססיבי.



אז היום הממשלה לא אוהבת ערבים ושמאלנים ואתמול ממשלה אחרת לא אהבה ימנים וערבים ומחר מי יודע מה יקרה. הדבר הזה כמובן הוא לא ביטוי בלעדי של רגב, אלא תפיסת עולם של הממשלה כולה והגזענות וההסתה של רגב כלפי אזרחי המדינה הערבים היא פועל יוצא של מדיניות ממשלתית כולה. אפשר לומר שזוהי הרוח של הממשלות בישראל מאז ומתמיד – לרדוף את מי שמבקר אותך. כמובן שהאינטרס האזרחי צריך לשאוף לתקשורת ואמנות חופשית, הקלישאה "כלבי השמירה של הדמוקרטיה" היא קלישאה חשובה ואילו אנחנו במקום בו הפוליטיקה וההון מצמצמים את הזכות הזו".

איזה מקום אתה מוצא בשיח המזרחי-אשכנזי לתנועות כמו "תור הזהב" ו"הקשת הדמוקרטית"?

"אני חושב שיש משהו מאוד יפה בתנועות הללו. הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות לתרבות של יוצאי האיסלאם הוא ריבוי הדעות והפעולות, למרות שיש סתירה בין הכוחות הפועלים בשיח בזה, וזה בסדר גמור כי אין מזרחיות אחת. אני חושב שהמפתח לתיקון הוא הכרה. השיח הנוכחי הוא בריא, שיח בין תרבויות ובשיח כזה אסור לפחד מלדבר על הריבוי התרבותי של ישראל, גם על הכאב, כמו חטיפת ילדי תימן, הקרנות הגזזת, המחיקה התרבותית וגם היופי בו תרבויות רבות משפיעות אחת על השנייה ומייצרות דינמיקה בריאה של יצירה. תרבות שנסגרת בתוך עצמה סופה לאבדון, היא שוקעת ומתנוונת וזו גם צריכה לשמש נורת אזהרה למי שמבקשים בדלנות יהודית במזה"ת".

אתה אישית הרגשת שאתה "מצניע" את ה"מזרחיות" שלך לאורך המסלולים שעברת?

"היו מקומות שכן. היום לא. כשהייתי נער מתבגר בעפולה לא ממש הבנתי את הפערים. כשיוצאים מהעיר ונחשפים למוקדי הכוח, לדוגמא בתעשיית הקולנוע או באקדמיה אז מבינים את הפער בין סיכויי האנשים שחיים במקומות מסוימים לאחרים. אני רוצה לראות בהנהגה שלנו אנשים שמדברים כמו אנשים בפריפריה. אני לא תופס את זה כמשהו שלילי.



כרגע יש עדיין יותר מדי מעגלים שבהם אני יודע שצריך לדבר 'אשכנזית' כדי להתקדם. אבל אני לא מרגיש לא נאמן לעצמי לשאלתך אלא פשוט יודע לדבר "כמה" שפות, וזהות היא דבר נזיל ורב שכבתי אז מבחינתי אני יודע לדבר עפולאית, אני יודע לדבר אשכנזית, תל אביבית, ירושלמית, אמריקאית וכו'".

מה מניע אותך בשיח העדתי הכל-כך מורכב בישראל?

"אני קולנוען, יכולתי לבחור להיות משהו אחר, אז זו לא רק האתניות או הסוציולוגיה. אני מניח שקודם כל אני אוהב לספר סיפורים. תמיד קראתי המון, אני אוהב דרמה, פואטיקה, אמנות, אסתטיקה; לחשוב איך מצלמים סצנה כזו או אחרת, איך אפשר לדמיין ולבנות עולם. היצירה שלי מעסיקה אותי כל יום – כל היום. אני מביט בעולם בקומפוזיציות, בפריימים, אני מקשיב לאנשים בשיחות חולין שלהם בכדי ל'תפוס' את הרוח האנושית, את איפיון הדמות שלהם. בסופו של דבר לא הכול כוח ופוליטיקה".

איזה ערך מוסף, זווית הסתכלות אחרת, מביאים אומנים ויוצרים מהפריפריה לתרבות בישראל?

"לטעמי ובהכללה אין ספק שהיצירות הכי מעניינות היום בקולנוע והאמנות הישראלית מגיעות מהשוליים. הסיפורים מקוריים, מבעבעים, מלאי תשוקה ותחושות חירום. יש משהו ברומנטיקה של היצירה שדורשת שמשהו יבער בך, שיהיה בלתי נשלט ואובססיבי. פעמים רבות בשוליים אפשר לברר משהו על המקרה האנושי כולו האתגר, החתרנות. האופוזיציה לנרטיבים השמרניים מעוררת שאלות שדורשת מהחברה לקיים דיון על שאלות יסוד. זה הופך את היצירה לחיה, לכזו שמנהלת דיאלוג עם בני האדם, שמשפיעה".